לכל משפחת הפורום
אנא שמע את אשר איני אומר
אל תיתן לי להוליך אותך שולל.
אל תיתן למסכה שאני חובש להוליך אותך שולל.
משום שאני אמנם חובש מסכה.אני חובש אלף מסכות שאני פוחד להסיר,
ואחת מהן היא אני.העמדת פנים היא לי טבע שני,אך אל תלך שולל,למען השם,אל
תלך שולל.אני יוצר את הרושם שאני בטוח,שהכל בהיר ושלם אצלי-בחוץ ובפנים.
בטחון זהו שמי והשלווה היא משחקי:שהמים שקטים,ואני שולט,ואין לי צורך
באיש.אל תאמין לזה,אנא אל תאמין.
על פני השטח אני נראה רגוע,אך פני הקטח הם מסכה,המשתנה ומתבטלת תמיד.
מתחת למסכה אין רגיעה,אין השלמה ואין ביטחה.
מתחת לה נמצא אני אמיתי,הנמצא במבוכה,בפחד ובבדידות.אך אני מסתיר זאת,
איני רוצה שאיש ידע על כך.
אני נרעש מעצם המחשבה כי חולשתי תתגלה.משום כך אני יוצר בתאווה מסכה כדי
להסתתר מאחוריה,חזית מפוקחת ושלווה העוזרת לי להעמיד פנים ומגינה עלי
מהצצה היודעת ורואה.
אבל הצצה זאת היא ישועתי.ישועתי היחידה,ואני יודע זאת.זה הדבר היחיד היכול לשחרר אותי מעצמי,ומחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי ומהמחסומים אשר חונקים אותי.
אך איני אומר לך זאת,איני מעז,אני פוחד.
אני פוחד שאחרי ``ההצצה`` שלך לא תבוא אהבה וקבלה.אני פוחד כי לא תעריך אותי.כי תצחק וצחוקך יהרגני.אני פוחד עמוק עמוק בתוכי שאני לא כלום.שאיני טוב דיי שואתה תדחה אותי.וכך אני משחק את משחקי,משחק מעמידי הפנים המיואשים.עם חזות בטוחה מבחוץ ופנים-ילד רועד.
וכך מתחיל מצעד המסכות,המצעד הבוהק אך הריקני של מסכות.וחיי הופכים להיות
הצגה.אני מפטפט אתך בהנאה,בטונים רכים של שיחה שטחית.
אני אומר כל שהוא כלום,וכלום מכל מה שבוכה בתוכי.
כאשר אני אמשיך בשגרה הזאת,אך תלך שולל אחר דברי.
אנא,הקשב היטב ונסה לשמוע את אשר אינני אומר,את שהייתי רוצה להיות מסוגל
לומר,את בשביל קיומי אני מוכרח לומר ואיני יכול.
אני מתעב את ההסתתרות,בכנות כן.
אני מתעב את המשחקים המלאכותיים והמזויפים שלי.
הייתי רוצה להיות אמיתי,ספונטני,אך תרצטרך לעזור לי.
תצטרך לעזור לי בהושטת ידך,גם כאשר שזה נשמע הדבר האחרון שאני צריך או רוצה.
בכל פעם שאתה עדין ומעודד,בכל פעם שאתה מנסה להבין ,משום שבאמת אכפת לך,
לבי מתחיל לגדל כנפיים,כנפיים קטנות מאוד,שבירות מאוד,אבל כנפיים.
עם הרגישות שלך והאהדה שחלך וכוח ההבנה שלך אני יכול לעשות זאת.
אתה יכול להנשים חיים לתוכי.אני רוצה שתדע זאת.
אני רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי,כמה אתה יכול להיות היוצר של אדם
שהוא אני-אם תבחר לעשות זאת.
רק אתה יכול למחוק את התהליך העיוור של נשימת מוות.
אנא!בחר לעשות זאת.
רק אתה יכול להרוס את החומה במאחוריה אני פועם נרעד,רק אתה יכול להסיר את
המסכה.רק אתה יכול לשחררני מעולם הצללים שלי,עולם של פחדים ואי בטחון,
מבית כלאי הבודד.
אז אנא,אל תעבור על פני,אנא!
אל תעבור על פני.
הדבר חא יהיה קל כל כך לך.
שכנוע עצמי ממושך,זמן שאינו שווה דבר,בונים חומות איתנות מאוד.
ככל שתתקרב יותר,כן אכה בעיורוני חזק יותר.זה לא רציונלי,
אך למרות מה שאומר הספר על האדם,אני-לא רציונלי.
אבל נאמר לי כי האהבה חזקה מן החומות החזקות,וזאת תקוותי היחידה.
אנא נסה להרוס את החומות בידיים אמונות,אך עדיונות:כי ילד הוא רגיש מאוד.
ואני ילד.
מי אני?אתה תוהה מי אני?אני מישהו שאתה מכיר היטב משום שאני כל איש,כל
אישה,כל ילד...כל בן אנשו...כל מי שתפגוש.
מחבר/ת אנונימי/ת
אנא שמע את אשר איני אומר
אל תיתן לי להוליך אותך שולל.
אל תיתן למסכה שאני חובש להוליך אותך שולל.
משום שאני אמנם חובש מסכה.אני חובש אלף מסכות שאני פוחד להסיר,
ואחת מהן היא אני.העמדת פנים היא לי טבע שני,אך אל תלך שולל,למען השם,אל
תלך שולל.אני יוצר את הרושם שאני בטוח,שהכל בהיר ושלם אצלי-בחוץ ובפנים.
בטחון זהו שמי והשלווה היא משחקי:שהמים שקטים,ואני שולט,ואין לי צורך
באיש.אל תאמין לזה,אנא אל תאמין.
על פני השטח אני נראה רגוע,אך פני הקטח הם מסכה,המשתנה ומתבטלת תמיד.
מתחת למסכה אין רגיעה,אין השלמה ואין ביטחה.
מתחת לה נמצא אני אמיתי,הנמצא במבוכה,בפחד ובבדידות.אך אני מסתיר זאת,
איני רוצה שאיש ידע על כך.
אני נרעש מעצם המחשבה כי חולשתי תתגלה.משום כך אני יוצר בתאווה מסכה כדי
להסתתר מאחוריה,חזית מפוקחת ושלווה העוזרת לי להעמיד פנים ומגינה עלי
מהצצה היודעת ורואה.
אבל הצצה זאת היא ישועתי.ישועתי היחידה,ואני יודע זאת.זה הדבר היחיד היכול לשחרר אותי מעצמי,ומחומות בית הכלא אשר בניתי לעצמי ומהמחסומים אשר חונקים אותי.
אך איני אומר לך זאת,איני מעז,אני פוחד.
אני פוחד שאחרי ``ההצצה`` שלך לא תבוא אהבה וקבלה.אני פוחד כי לא תעריך אותי.כי תצחק וצחוקך יהרגני.אני פוחד עמוק עמוק בתוכי שאני לא כלום.שאיני טוב דיי שואתה תדחה אותי.וכך אני משחק את משחקי,משחק מעמידי הפנים המיואשים.עם חזות בטוחה מבחוץ ופנים-ילד רועד.
וכך מתחיל מצעד המסכות,המצעד הבוהק אך הריקני של מסכות.וחיי הופכים להיות
הצגה.אני מפטפט אתך בהנאה,בטונים רכים של שיחה שטחית.
אני אומר כל שהוא כלום,וכלום מכל מה שבוכה בתוכי.
כאשר אני אמשיך בשגרה הזאת,אך תלך שולל אחר דברי.
אנא,הקשב היטב ונסה לשמוע את אשר אינני אומר,את שהייתי רוצה להיות מסוגל
לומר,את בשביל קיומי אני מוכרח לומר ואיני יכול.
אני מתעב את ההסתתרות,בכנות כן.
אני מתעב את המשחקים המלאכותיים והמזויפים שלי.
הייתי רוצה להיות אמיתי,ספונטני,אך תרצטרך לעזור לי.
תצטרך לעזור לי בהושטת ידך,גם כאשר שזה נשמע הדבר האחרון שאני צריך או רוצה.
בכל פעם שאתה עדין ומעודד,בכל פעם שאתה מנסה להבין ,משום שבאמת אכפת לך,
לבי מתחיל לגדל כנפיים,כנפיים קטנות מאוד,שבירות מאוד,אבל כנפיים.
עם הרגישות שלך והאהדה שחלך וכוח ההבנה שלך אני יכול לעשות זאת.
אתה יכול להנשים חיים לתוכי.אני רוצה שתדע זאת.
אני רוצה שתדע כמה אתה חשוב לי,כמה אתה יכול להיות היוצר של אדם
שהוא אני-אם תבחר לעשות זאת.
רק אתה יכול למחוק את התהליך העיוור של נשימת מוות.
אנא!בחר לעשות זאת.
רק אתה יכול להרוס את החומה במאחוריה אני פועם נרעד,רק אתה יכול להסיר את
המסכה.רק אתה יכול לשחררני מעולם הצללים שלי,עולם של פחדים ואי בטחון,
מבית כלאי הבודד.
אז אנא,אל תעבור על פני,אנא!
אל תעבור על פני.
הדבר חא יהיה קל כל כך לך.
שכנוע עצמי ממושך,זמן שאינו שווה דבר,בונים חומות איתנות מאוד.
ככל שתתקרב יותר,כן אכה בעיורוני חזק יותר.זה לא רציונלי,
אך למרות מה שאומר הספר על האדם,אני-לא רציונלי.
אבל נאמר לי כי האהבה חזקה מן החומות החזקות,וזאת תקוותי היחידה.
אנא נסה להרוס את החומות בידיים אמונות,אך עדיונות:כי ילד הוא רגיש מאוד.
ואני ילד.
מי אני?אתה תוהה מי אני?אני מישהו שאתה מכיר היטב משום שאני כל איש,כל
אישה,כל ילד...כל בן אנשו...כל מי שתפגוש.
מחבר/ת אנונימי/ת