מנסיון של המשפחה שלי
אני מאוד בעד, אבל לא יודעת אם בכל המקרים זה נכון. כל זמן שאח שלי היה בבית, הוא ישב כמו שייח' סעודי ודרש שיביאו לו, יעשו לו, בזמן שהוא רק עישן ובהה באוויר. ברגע שהוא יצא (הוצא) מהבית הוא נאלץ לפחות במידה מסוימת לדאוג לעצמו (אמא שלי עדיין תומכת בו מבחינה כלכלית, כי הוא לא מצליח להתמיד בעבודה), אבל הוא חייב מדי פעם לקום, לאכול, לבשל לעצמו, לצאת מדי פעם מהבית, אפילו לנקות פעם בכמה שנים, לקנות דברים חיוניים וכך הלאה. התועלת היא גם עבורו, וגם עבורנו, שיכולנו לחיות קצת יותר בשקט. מאחר ואח שלי הוא מאוד חברותי, העובדה שיש לו מקום משלו מאפשרת לו לארח את מי, כמה ומתי שהוא רוצה, בלי שזה יפריע לנו (הוא נוטה לישון ביום ולחיות בלילה). אני לא כל כך מכירה את הנושא של דיור מוגן, ולכן קשה לי להביע נושא בעניין, אבל יש דברים שמטרידים אותי במסגרות האלה לפעמים. למשל העובדה שכשהאנשים המתגוררים בדיור המוגן יוצאים לעבודה, מעבר לכך שמנתבים אותם רק לעבודות כאלה של פס יצור גם הרבה פעמים דופקים אותם בשכר... אני רואה חשיבות גבוהה בשילוב של אנשים עם מוגבלויות (פיזיות, חושיות, קוגניטיביות או נפשיות) בחברה. זה עוזר להפחית את הדעות הקדומות, את החשש, ועוזר לראות בהם את האנושיות המורכבת שהיא הרבה מעבר למחלה או ההפרעה או מה שזה לא יהיה. חשוב, למרות הכל, שהיציאה מהבית לא תהיה ניתוק. צריך לשלב את המשפחה, לפי יכולתה ורצונה, אבל שתהיה בתמונה, נראה לי שזה עוזר להשלים עם המצב.
אני סטודנטית לפסיכולוגיה (בתהליכי קבלה לתואר שני) ועובדת מזה כשנתיים כחונכת של פגועי נפש ובעלי פגיעות מוחיות. אל הפורום הגעתי במקרה ורציתי לחזק ידיכם על יוזמה מבורכת זו. במסגרת עבודתי, הכוללת חונכות אישית בבתיהם של המשתקמים, יוצא לי להפגש הרבה עם בני משפחות המשתקמים ואני יודעת עד כמה מסגרת תומכת, מעין זו שהקמתם כאן, עשויה לסייע להם. אני קוראת אתכם ומתרגשת מהתמיכה ההדדית ובהחלט מתכוונת להסב את תשומת ליבם של האנשים איתם אני עובדת לפורום נפלא זה.. המשיכו כך חג שמח לכולם
