אם אני מבין נכון, בשיטה שלנו יש 4
"דרגות" (למרות שזה לא בדיוק ככה... אבל זה קצת מסובך...): 1. תלמיד בלי אחריות 2. תלמיד עם אחריות 3. תלמיד עם הרבה אחריות 4. תלמיד עם המון אחריות וחוץ מזה יש גם ראש-שיטה בארץ כלשהיא, שזה: 5. תלמיד עם כל האחריות לכל מי שלומד את השיטה בארץ שבה הוא ראש השיטה. בצורה די פשטנית, זה הולך ככה: תלמיד מתחיל, שבא ללמוד, לא אחראי לכלום - הוא נכנס לשיעור, לומד, והולך. בית-הספר לא קשור אליו והוא לא קשור אל בית-הספר, מעבר לזה שהוא מגיע לשם פעם-פעמים-שלוש-ארבע בשבוע. תלמיד מתחיל שכבר נמצא אצלנו איזה זמן (שנתים-שלוש), מבין שהוא רוצה להתקדם, ומבין שבמסגרות בהן הוא לומד - אפשר להגיע עד רמה מסוימת ולא יותר. אז הוא שואל על קבוצת מתקדמים. בקבוצת המתקדמים, כבר יש לו אחריות: הוא חייב להתאמן בבית, הוא צריך להקפיד להופיע לשיעורים בזמן, עם תלבושת בית-הספר (על מתחילים פחות מקפידים), ועוד... במשך הזמן מצפים ממנו שגם יעזור ללמד - וגם כאן זה ענין של אחריות. [תלמיד שלומד בקבוצות המתקדמים כשנתים-שלוש, מוזמן (בשלב כלשהו) לעשות קורס מדריכי אמנויו לחימה מטעם וינגייט. הקורס מיועד למדריכי קראטה; אין שום קשר בינו לבין טאי-צ´י, וחלק גדול ממה שמלמדים שם על מתודיקה והוראה פשוט אינו נכון לגבינו, אבל הביטוח של בית-הספר תלוי בכך שכל המדריכים "הוסמכו" ע"י וינגייט, ו*גם* ע"י המרכז הישראלי לטאי-צ´י] בשלב כלשהו, התלמיד מקבל אישור ללמד ללא "חונך", כלומר לפתוח קבוצה משלו, שהיא חלק מ"המרכז הישראלי לטאי-צ´י" - וזאת *עוד* אחריות, כי עד עכשיו הוא היה אחראי לעצמו, ועכשיו הוא אחראי לכל התלמידים שלו. בשלב כלשהו (בד"כ אחרי 7-6 שנים בטאי-צ´י), התלמיד מקבל הזמנה להיכנס למסגרת אחרת, שאיננה "המרכז הישראלי לטאי-צ´י", אלא "בית-ספר לאמנות לחימה". בית-הספר הזה הוא שיעורים עם מאסטר ניר מלחי (עד עכשיו, התלמיד לומד מתלמידים ותיקים של ניר), שנערכים מחוץ למבנה "המרכז". כאן, בעצם, הוא באמת מתחיל ללמוד אמנות לחימה. ה"לימודים" כוללים כל מיני מבחנים, מהם אמיתיים ומהם מדומים, לכנות רצונו של התלמיד ללמוד. רוב המבחנים אינם קשורים ישירות ליכולתו של התלמיד בלחימה, אלא לרצינות כוונותיו כלפי לימודיו וכלפי בית-הספר בכלל. לדוגמא, אם מדריך X נקרא למילואים, פתאום שואלים אותך אם אתה יכול להחליף אותו, למרות שזה ביום ושעה שלא נוחים לך, והמיקום די רחוק. המקרה הוא אמיתי, והבעיה אמיתית: האיש באמת נקא למילואים, ומישהו באמת צריך להחליף אותו. עכשיו רואים כמה חשוב לך *בית-הספר* - לא רק הקבוצה שאתה מלמד. כשרואים ש"המרכז" אכן חשוב לך, ושאתה באמת רציני בכוונותיך בלימודים, ובאמת עוזר כשצריך וכו´, מציעים לך (באיזהשהו שלב, בד"כ אחרי כ-10 שנים בשיטה) להיות "היישי" HAISHI). היישי זה "כניסה למשפחה" או "אימוץ", או משהו דומה. זה טקס שבו אתה לוקח ומקבל על עצמך את "כללי השיטה", שהם כללי התנהגות אתיים (לא להשתמש בשיטה לרעה, ללמוד ברצינות, לנהוג (כן, בכביש!) בזהירות, לא ליצור בעיות ועוד ועוד. במהלך הטקס המורה קורא בקול ומסביר את הכללים הנ"ל, אתה כותב אותם בכתב ידך, חותם, ולפי תור מגיש את הכתוב למורה, עם מתנה צנועה. מצלמים אתכם, נותן ומקבל, על רקע תמונתו של מייסד השיטה, מאסטר וונג שו-צ´ין, ואת הצילום שולחים למרכז השיטה, בטאיוואן. ל"היישי" אחריות גדולה לגבי בית-הספר. הם היחידים ש"דרגתם" נראית לעין (לובשים חולצות כחולות במקום אפורות), כך שהם בולטים בכל מקום. כל תלמיד שיש לו בעיה הקשורה ללימודים, אמור לדעת שכל אחד מה"היישי" אמור לעזור לו, כמיטב יכולתו. הם אמורים להוביל ע"י דוגמא אישית, לא רק ע"י הדרכה. הם אמורים להתייחס לבית-הספר כאילו זה הבית שלהם (לשטוף כלים בכיור גם אם לא אני ליכלכתי, לזרוק אשפה גם אם זה לא תפקידי, לענות לטלפון אם המזכירה עסוקה, ועוד...). בעצם, מה"היישי" מצפים שיידעו להעביר לתלמידים לא רק את התוכן הטכני של השיטה (את התנועה הזאת עושים כך), אלא גם את ה"רוח" שלה. טקס הכניסה ל"היישי" איננו מבחן - המבחן הוא מעשי, המבחן הוא באמת להיות היישי. זה מבחן יומיומי, ואין אחד שלא נכשל בו לפעמים (מתרגז על תלמיד, או מתעלם מבעיה של תלמיד, או מפריע למדריך אחר, או...). מי שאכן מצליח להיות היישי, ממשיך. בשלב כלשהו יש גם "היישי מספר 2", אבל עליו אני עוד לא יודע כמעט כלום. צירפתי לינק למאמר על "מה זה טאי-צ´י", שכולל פרק מורחב על מבנה בית-הספר, מומלץ!
