לכל אחד ואחד מכם
בס"ד גם למי שנראה שאין לו מצב לחזור למה שהוא רוצה להיות בדרך הטבע, התחדש בתורה דבר נפלא- תפילה היא מעל הטבע. במקום שהיכולת האנושית והרגשית נעצרת, שם התפילה יכולה לפעול. כל מי שבאמת רוצה- אם יבקש ויתחנן הרבה מהקב"ה, בסופו של דבר יענה. הירושלמי אומר (ברכות) "כל המרבה בתפילה נענה". זאת מציאות. יחשוב אדם: כמה התפללתי, וכלום. שומדבר לא עזר. לא גדולים אנחנו ממשה רבינו, שהתפלל 515 פעמים עבור הכניסה לארץ. בפעם ה516 הוא היה נענה, אך הוא הפסיק בגלל שהקב"ה ציווה ממנו כך. 515 פעמים! הוא לא נשבר, כי הוא יודע שרחמי ה' לא כלים, ואין גבול לחסדיו. טעות גמורה לחשוב, רבותי, ש"לי" לא מגיע. "אין הקדוש-ברוך-הוא חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם. ואפלו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו" (תנחומא). "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג.). רש"י מבאר ש"טרוניא" היא עלילה. כלומר, הקב"ה לא מסדר את הדברים באופן שאנחנו ניפול במקומות שהוא רוצה שניפול, חס וחלילה. הכל פתוח ואפשרי, ולעולם אין רצון שניכשל. התורה מצווה להחזיר את המשכון לעני עד בוא השמש, בנימוק: "כי היא כסותו לבדו, היא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב). הרמב"ן מבאר- אל תחשוב שבעני שהוא לא כ"כ צדיק אין כ"כ בעיה לצער אותו, כי הרי- מה הסיכוי שישמעו את התפלה של הרשע הזה- לכן מסיימת התורה "ושמעתי כי חנון אני"- חנון מלשון חינם, כלומר, הקב"ה שומע את התפלה גם אם האדם לא ראוי לכך כלל. חז"ל אומרים במדרש שמואל: "כל המרבה בתפלה, הוא נענה". ענין הריבוי בתפלה הוא העמקה בתחושת הצער. באמת לדבר ולשוח לפני המקום על הצרות שיש לך. ככל שהצער יותר מתבטא בתפלה, והחסרון יותר ויותר מבוטא –והאדם פונה לקב"ה כמובן, מובטח לו שתפלתו תיענה. ואל תחשוב בשום פנים ואופן ש"מי אני, אחרי הכל". חז"ל אומרים במדרש (רבה, בשלח): "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו" (תהלים סה). בשר ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו, אינו שומע הימנו; אם בא עשיר לומר דבר לפניו, מיד הוא שומע ומקבלו; אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הכל שוים לפניו... תדע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני. במשה כתוב: תפלה למשה, ובעני כתיב" תפלה לעני. להודיעך, שהכל שוין בתפלה לפני המקום" (מדרש רבה בשלח). אתה ומשה רבינו- אותו הדבר. כיצד? רק אם זה יהיה בצורה של "תפלה לעני". ברגע שמתבטלים לפני הקב"ה, ומבינים שלנו בעצם אין שום דבר, והקב"ה הוא מקור הכל- אז אנחנו מבינים כי אנחנו בעצם עניים, וחסרים בהרבה דברים. כל מה שנדרש ממך בתפלה על דברים שנצרכים לך הוא- א', להכיר בגדלות הקב"ה, שהוא מקור הכל והכל בא ממנו. וב', להרגיש שאנחנו בעצם אפסים בלי חסדי הקב"ה, כי באמת- מה החילוק בינינו ובין העני ששוכב שם ברחוב? האם אנחנו יותר צדיקים ממנו? מתגלה בכך בעצם דבר נורא- אף אחד לא אמור לקבל משהו. למה שנקבל? אז מי שמקבל, הרי זה חסד גמור מאת הבורא. אז למה לא כולם מקבלים? חז"ל מלמדים אותנו תשובה נפלאה, ותשובה זו לא באה רק לעודד אותך, אלא היא מגלה דבר הרבה יותר נפלא. התשובה במדרש שמואל: "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד אמר לי רבי, מפני מה בעלי בתים שבישראל נעצרים על הבנים מהיות להם? אמרתי לו בני מפני שהקב"ה אוהבן אהבה גמורה ושמח בהם ומצרפן כדי שירבו רחמים לפניו". ברגע שאדם רואה שלכולם יש בנים ורק לו אין- הוא מבין שמשהו בו שונה. חז"ל אבל מלמדים אותנו, שזה רק בגלל אהבת הקב"ה אליו. ומדוע? כי שונה חסד שבא מהקב"ה בלי תפלה, וחסד שבא אחרי תפלה. אם הכל הולך בסדר- אז אפילו אם יהודי מאמין שהכל מה', התחושה פחות חזקה בדרך כלל שזה מה'. בדרך כלל המחשבה- למה שלא ילך בסדר? אבל כאשר אדם מתחנן על דבר הרבה זמן מהקב"ה ולבסוף מקבל אותו, הוא משתנה בחייו הפרטיים עקב תפלות מרובות. נכנסת לו לתודעה דבר מאד חשוב ויקר- הקב"ה הוא מקור הכל. יהודי מתקרב לקב"ה בכך. אז במלים אחרות: למה לאדם יש חסרונות? כדי שיתפלל עליהם ויתקרב לקב"ה. זה הכל. הקב"ה רוצה בקרבתך ולכן שם לך מונעים וחסרונות. ספר החינוך מסביר את מה שמופיע במדרש "ומצרפן"- כלומר, שאחרי שאדם מתפלל על הדבר הרבה נעשה בו "צירוף". הוא כותב שהכוונה היא כמו שמצרפים זהב- בזהב לפעמים ישנם חומרים נוספים שמתערבבים בתוך הגוש, אז מתיכים אותו ומצרפים אותו באש פעם ועוד פעם עד שהוא נעשה למושלם. כך גם כאן- הקב"ה מעמיד את האדם בקשיים, שמתוכם יתרומם ויתקרב לקב"ה, כדי שהוא יהיה יותר מושלם. חז"ל במקום אחר אומרים בסגנון שונה, למה לפעמים אנשים עקרים: "ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים". מהי אותה "תאוה"? כותב החינוך: "לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות." חזקו ואמצו!! הקב"ה אוהב כל אחד ואחד מכם.
בס"ד גם למי שנראה שאין לו מצב לחזור למה שהוא רוצה להיות בדרך הטבע, התחדש בתורה דבר נפלא- תפילה היא מעל הטבע. במקום שהיכולת האנושית והרגשית נעצרת, שם התפילה יכולה לפעול. כל מי שבאמת רוצה- אם יבקש ויתחנן הרבה מהקב"ה, בסופו של דבר יענה. הירושלמי אומר (ברכות) "כל המרבה בתפילה נענה". זאת מציאות. יחשוב אדם: כמה התפללתי, וכלום. שומדבר לא עזר. לא גדולים אנחנו ממשה רבינו, שהתפלל 515 פעמים עבור הכניסה לארץ. בפעם ה516 הוא היה נענה, אך הוא הפסיק בגלל שהקב"ה ציווה ממנו כך. 515 פעמים! הוא לא נשבר, כי הוא יודע שרחמי ה' לא כלים, ואין גבול לחסדיו. טעות גמורה לחשוב, רבותי, ש"לי" לא מגיע. "אין הקדוש-ברוך-הוא חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם. ואפלו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו" (תנחומא). "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (ע"ז ג.). רש"י מבאר ש"טרוניא" היא עלילה. כלומר, הקב"ה לא מסדר את הדברים באופן שאנחנו ניפול במקומות שהוא רוצה שניפול, חס וחלילה. הכל פתוח ואפשרי, ולעולם אין רצון שניכשל. התורה מצווה להחזיר את המשכון לעני עד בוא השמש, בנימוק: "כי היא כסותו לבדו, היא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב). הרמב"ן מבאר- אל תחשוב שבעני שהוא לא כ"כ צדיק אין כ"כ בעיה לצער אותו, כי הרי- מה הסיכוי שישמעו את התפלה של הרשע הזה- לכן מסיימת התורה "ושמעתי כי חנון אני"- חנון מלשון חינם, כלומר, הקב"ה שומע את התפלה גם אם האדם לא ראוי לכך כלל. חז"ל אומרים במדרש שמואל: "כל המרבה בתפלה, הוא נענה". ענין הריבוי בתפלה הוא העמקה בתחושת הצער. באמת לדבר ולשוח לפני המקום על הצרות שיש לך. ככל שהצער יותר מתבטא בתפלה, והחסרון יותר ויותר מבוטא –והאדם פונה לקב"ה כמובן, מובטח לו שתפלתו תיענה. ואל תחשוב בשום פנים ואופן ש"מי אני, אחרי הכל". חז"ל אומרים במדרש (רבה, בשלח): "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו" (תהלים סה). בשר ודם, אם בא עני לומר דבר לפניו, אינו שומע הימנו; אם בא עשיר לומר דבר לפניו, מיד הוא שומע ומקבלו; אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא הכל שוים לפניו... תדע לך, שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני. במשה כתוב: תפלה למשה, ובעני כתיב" תפלה לעני. להודיעך, שהכל שוין בתפלה לפני המקום" (מדרש רבה בשלח). אתה ומשה רבינו- אותו הדבר. כיצד? רק אם זה יהיה בצורה של "תפלה לעני". ברגע שמתבטלים לפני הקב"ה, ומבינים שלנו בעצם אין שום דבר, והקב"ה הוא מקור הכל- אז אנחנו מבינים כי אנחנו בעצם עניים, וחסרים בהרבה דברים. כל מה שנדרש ממך בתפלה על דברים שנצרכים לך הוא- א', להכיר בגדלות הקב"ה, שהוא מקור הכל והכל בא ממנו. וב', להרגיש שאנחנו בעצם אפסים בלי חסדי הקב"ה, כי באמת- מה החילוק בינינו ובין העני ששוכב שם ברחוב? האם אנחנו יותר צדיקים ממנו? מתגלה בכך בעצם דבר נורא- אף אחד לא אמור לקבל משהו. למה שנקבל? אז מי שמקבל, הרי זה חסד גמור מאת הבורא. אז למה לא כולם מקבלים? חז"ל מלמדים אותנו תשובה נפלאה, ותשובה זו לא באה רק לעודד אותך, אלא היא מגלה דבר הרבה יותר נפלא. התשובה במדרש שמואל: "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד אמר לי רבי, מפני מה בעלי בתים שבישראל נעצרים על הבנים מהיות להם? אמרתי לו בני מפני שהקב"ה אוהבן אהבה גמורה ושמח בהם ומצרפן כדי שירבו רחמים לפניו". ברגע שאדם רואה שלכולם יש בנים ורק לו אין- הוא מבין שמשהו בו שונה. חז"ל אבל מלמדים אותנו, שזה רק בגלל אהבת הקב"ה אליו. ומדוע? כי שונה חסד שבא מהקב"ה בלי תפלה, וחסד שבא אחרי תפלה. אם הכל הולך בסדר- אז אפילו אם יהודי מאמין שהכל מה', התחושה פחות חזקה בדרך כלל שזה מה'. בדרך כלל המחשבה- למה שלא ילך בסדר? אבל כאשר אדם מתחנן על דבר הרבה זמן מהקב"ה ולבסוף מקבל אותו, הוא משתנה בחייו הפרטיים עקב תפלות מרובות. נכנסת לו לתודעה דבר מאד חשוב ויקר- הקב"ה הוא מקור הכל. יהודי מתקרב לקב"ה בכך. אז במלים אחרות: למה לאדם יש חסרונות? כדי שיתפלל עליהם ויתקרב לקב"ה. זה הכל. הקב"ה רוצה בקרבתך ולכן שם לך מונעים וחסרונות. ספר החינוך מסביר את מה שמופיע במדרש "ומצרפן"- כלומר, שאחרי שאדם מתפלל על הדבר הרבה נעשה בו "צירוף". הוא כותב שהכוונה היא כמו שמצרפים זהב- בזהב לפעמים ישנם חומרים נוספים שמתערבבים בתוך הגוש, אז מתיכים אותו ומצרפים אותו באש פעם ועוד פעם עד שהוא נעשה למושלם. כך גם כאן- הקב"ה מעמיד את האדם בקשיים, שמתוכם יתרומם ויתקרב לקב"ה, כדי שהוא יהיה יותר מושלם. חז"ל במקום אחר אומרים בסגנון שונה, למה לפעמים אנשים עקרים: "ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים". מהי אותה "תאוה"? כותב החינוך: "לומר שחפצו שיעשו פעולה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו כי חפץ חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מרוב שלמותו כמו שכתבנו. וזהו השורש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו באשר הוא רוצה בטובתן של בריות." חזקו ואמצו!! הקב"ה אוהב כל אחד ואחד מכם.