לכבוד שבת, שלום.
אני הולך לדבר עם עצמי בקול,לשאוג בלחישה שאולי אני אשמע. חושב אולי זה לא המקום, ולמה דווקא היום. אולי זה יהמם, יבלגן, ובאיזה מקום אותי ייתם. יגרום לגלים לא רצוים, לתסבוכים, למשברים בין אישים. והרי אני אלוף בלהפנים, בלהתאפק, לא להקי לאנשים בפנים. לא לחרבן במכנסים של אחרים. להתלונן, לעצבן, להרעיד את אמות הסיפים, להקפיץ תריסים.זה לא הסטייל שלי אני מהמיושבים. אבל אני חייב להגיד, אני לא יכול יותר פנים להעמיד, כן כן אחיות ואחים אני חושב ש"רוב האנשים דפוקים". הנה אמרתי את זה. אני משתדל להדחיק את זה, להתעלם, להגיד לעצמי שזה יעבור. כי אחרי הכל זה לא יפה, וזה מאוד יהיר להגיד שרוב האנשים שאני מכיר דפוקים . מה רוב האנשים?! כמעט כולם (כולל אני!) אני אולי מכיר שתיים שלושה (כולל אני!) שיש סיכוי סביר לטעות בהם לפעמים אבל השאר...השאר דפוקים שרוטים תקועים מאובנים, מריונטות של המסורת, צללים של התקופה, חסרי חוט שידרה ונטולי אישיות. בתולים שכלית ואימפוטנטים יצירתיים להפליא (גם אני, כן גם אני). יום כיפור, כשרות, חמשות, וברית מילה. חתונות אורתודוקסיות, לאומניות, ומזוזות. הם רק חלק קטן מהסימפטומים של הדפיקות. מתי לעזאזל תפסיקו לחשוב למה אנשים שומרים על.. למה אנשים מאמינים ב.. למה אפי´ מי שלא מאמין עושה... מתי נפסיק לדבר על קוים אדומים (שלכל אחד יש) מתי נבין שהקבוצה שאנחנו חוקרים , אלה שמכנים אותם "המין האנושי" פועלים לפי חוקים מחוקים שונים שההיגיון הוא לא אחד מהם. אני לא יודע אם אני אמור להמשיך לחלוק אתכם משהו שאני שומר כמה חודשים בבטן, משהו שלפעמים נראה לי כפרי בשל של גדילה. ולפעמים כנשל, כפרי רקוב או אולי רק בוסר... אני לא יודע אם אני אמור לתאר לכם את המקום בו אני נמצא, מקום אליו אני בורח מתי שקשה לי או שקשה לי בגלל שאני תקוע במקום הזה. בכל אופן רק דבר אחד אני מבקש. אם מישהו חושב להגיב לזיוני המוח שאני עומד להנחית עליכם, שלא יהיה עדין, שלא ירחם, שיקרע אותי לחתיכות, שיצליף....בבקשה! זה כבר חודשים שהראיה החדה והפוזלת שלי, גורמת לי להרגיש את הנכון ולעוות את המציאות המוכרת. עשייה של דברים כמעת בדבקות דתית, וזה מה שמפחיד אותי. ראית הדברים בחד גוניות, בשחור ולבן, רגע. רגע. על מי אני בדיוק מנסה לעבוד פה? למה אני נשמע מסופק כל כך? והרי אני נמצא במקום ודאי כל כך כרגע. והרי אין הספק שוכן בחדרי, ואף אחד (בכול אופן לא הספק) מכרסם את ליבי. (למרות שספק זה שם יפה לבחורה!). אני צריך להוציא את זה חד וחלק. לא להסתתר אחרי הפחד מוודאות החשש מטעות. אבל זה קשה לי ותודה שאתם סבלניים. תודה מקרב לב שבטוח בעצמו ופוחד להודות . למען האמת הכל התחיל בגללכם. אתם זוכרים את הדיון (לפני שלושה ארבעה חודשים) על ה"ברית מילה"? אני יצאתי מגדרי לנוכח האטימות (מנקודת הראות שלי!) השרירות לב והאיבון של התגובות. יצאתי מדעתי ואולי עוד לא חזרתי! היו עוד כמה גורמים שמימיים שהביאו אותי למקום בו אני נמצא. ההורים שלי, האקסית, מישהי מהעבודה, קבצן מהרמזור, וזונת צמרת. אבל מה זה חשוב? אני שוב מסתובב סחור סחור מעשן את הסיגריה השביעית שלי ומנסה לקרוא לשבת עונג אבל היא לא באה. אז ככה שאני רואה אנשים דתיים הרגש שמתעורר בי הוא רחמים. ואני לא מצליח להוציא את זה מהראש, וזה קשה. קשה כי אלו אנשים שאני אוהב,האחים שלי, ההורים החברים. אני מרגיש שהם חיים במטריקס, שהם מיחסים חשיבות לדברים לא אמיתיים, שהמצב רוח שלהם תלוי בדברים דימיוניים. אותו רגש מזדקף בי למראה ילדות בגיל 15 שעושות עיניים במעדונים, גם הם חיים במטריקס מותעה. אותו רגש בדיוק מזדקר של כל פעם שאני פותח טלביזיה, מדפדף במגזין או רואה איך אנשים מתלבשים ומה חשוב להם בחיים. אני יודע שאני לא מחדש כלום ומה שאני אומר נחקק בסלע לפני שנים, נרשם בצורה מונולוגית, ומושר בשיכתוב דיגיטלי. אבל זה כל כך חזק אצלי בזמן האחרון שכל דבר כמעט זה טריגר מחורבן. זה מעצבן אותי לראות אנשים מכאיבים לאחרים בטיפשותם. וכואבת לי הידיעה שגם אני כזה שגם אני מושפע שגם אני נגוע. אני מרגיש כמו פרעה והחלומות, ברור לו שכל מה שאומרים לו זה לא הפתרון. ואין לו מושג מה הפתרון האמיתי. גם לי ברור שכל מה שאני רואה זה לא זה. ואין לי מושג מה כן.... בעצם אולי יש לי אבל זה כבר זיון מוח אחר לחלוטין. אז זה קשה כי באיזה שהוא מקום אתה חושב שאחרים טועים, וזה מתאים לדתיים לא לי. ובאיזה שהוא מקום אתה מרגיש צורך לגאול את כל הטועים,. וזה גם מתאים לדתיים לא לי. אבל מה אני יעשה ככה אני מרגיש ואין מוצא. זה קשה. כי חינכתי את עצמי לפתיחות, לכל אחד והאמת שלו, לאיש באמונתו אחיה, ועוד כמה קלישאות והם לא שורדות את המציאות. אנשים אני יודע שאולי גלשתי. אולי הברחתי. הפחדתי. אבל זיין על מי שהבהלתי. אם רחמים אתם רוחשים. אז מצידי תמשיכו לגרד ת´בצים. תעמדו בצד או באמצע ותמשיכו לטפס, כמו צמחים. עציצים. עצים ושאר מרעין בישין. דפקו מזוזות ותמשיכו להזדהות, תחתכו לילדכם ותמשיכו להיות, לרצות, לבנות, לשבות. תהיו רגועים, אתם חלק מהיהודים, מהקדושים המעונים, מהשרופים, מל"ו צדיקים. רק תשתדלו לא להיות חריגים. ותקפצו לבקר בחגים. תרקדו במועדונים, תשפשפו במיקלחונים, תעשו את המיליונים, אתם היוצאים המצליחנים. אולי הייתי צריך לדבר בעילום, להסתתר אחרי הטמטום, ולא לשרוק כמו קומקום. אבל אל תשכחו שאותי הבטחתם להכות, בהצלפות מהצלפות שונות, אז בלי רחמים ובלי דמעות של בנות אולי אותי תצליחו לשנות. האמת שלא רציתי לעשות הכללות, ואני בטוח שיש גם צדיקות ולא כולם זונות. אבל כשגשם יורד הוא מרטיב, ולא רק את האילנות. אז היו שלום אחיות ותמשיכו להיות. >מטאור בדרך לים<
אני הולך לדבר עם עצמי בקול,לשאוג בלחישה שאולי אני אשמע. חושב אולי זה לא המקום, ולמה דווקא היום. אולי זה יהמם, יבלגן, ובאיזה מקום אותי ייתם. יגרום לגלים לא רצוים, לתסבוכים, למשברים בין אישים. והרי אני אלוף בלהפנים, בלהתאפק, לא להקי לאנשים בפנים. לא לחרבן במכנסים של אחרים. להתלונן, לעצבן, להרעיד את אמות הסיפים, להקפיץ תריסים.זה לא הסטייל שלי אני מהמיושבים. אבל אני חייב להגיד, אני לא יכול יותר פנים להעמיד, כן כן אחיות ואחים אני חושב ש"רוב האנשים דפוקים". הנה אמרתי את זה. אני משתדל להדחיק את זה, להתעלם, להגיד לעצמי שזה יעבור. כי אחרי הכל זה לא יפה, וזה מאוד יהיר להגיד שרוב האנשים שאני מכיר דפוקים . מה רוב האנשים?! כמעט כולם (כולל אני!) אני אולי מכיר שתיים שלושה (כולל אני!) שיש סיכוי סביר לטעות בהם לפעמים אבל השאר...השאר דפוקים שרוטים תקועים מאובנים, מריונטות של המסורת, צללים של התקופה, חסרי חוט שידרה ונטולי אישיות. בתולים שכלית ואימפוטנטים יצירתיים להפליא (גם אני, כן גם אני). יום כיפור, כשרות, חמשות, וברית מילה. חתונות אורתודוקסיות, לאומניות, ומזוזות. הם רק חלק קטן מהסימפטומים של הדפיקות. מתי לעזאזל תפסיקו לחשוב למה אנשים שומרים על.. למה אנשים מאמינים ב.. למה אפי´ מי שלא מאמין עושה... מתי נפסיק לדבר על קוים אדומים (שלכל אחד יש) מתי נבין שהקבוצה שאנחנו חוקרים , אלה שמכנים אותם "המין האנושי" פועלים לפי חוקים מחוקים שונים שההיגיון הוא לא אחד מהם. אני לא יודע אם אני אמור להמשיך לחלוק אתכם משהו שאני שומר כמה חודשים בבטן, משהו שלפעמים נראה לי כפרי בשל של גדילה. ולפעמים כנשל, כפרי רקוב או אולי רק בוסר... אני לא יודע אם אני אמור לתאר לכם את המקום בו אני נמצא, מקום אליו אני בורח מתי שקשה לי או שקשה לי בגלל שאני תקוע במקום הזה. בכל אופן רק דבר אחד אני מבקש. אם מישהו חושב להגיב לזיוני המוח שאני עומד להנחית עליכם, שלא יהיה עדין, שלא ירחם, שיקרע אותי לחתיכות, שיצליף....בבקשה! זה כבר חודשים שהראיה החדה והפוזלת שלי, גורמת לי להרגיש את הנכון ולעוות את המציאות המוכרת. עשייה של דברים כמעת בדבקות דתית, וזה מה שמפחיד אותי. ראית הדברים בחד גוניות, בשחור ולבן, רגע. רגע. על מי אני בדיוק מנסה לעבוד פה? למה אני נשמע מסופק כל כך? והרי אני נמצא במקום ודאי כל כך כרגע. והרי אין הספק שוכן בחדרי, ואף אחד (בכול אופן לא הספק) מכרסם את ליבי. (למרות שספק זה שם יפה לבחורה!). אני צריך להוציא את זה חד וחלק. לא להסתתר אחרי הפחד מוודאות החשש מטעות. אבל זה קשה לי ותודה שאתם סבלניים. תודה מקרב לב שבטוח בעצמו ופוחד להודות . למען האמת הכל התחיל בגללכם. אתם זוכרים את הדיון (לפני שלושה ארבעה חודשים) על ה"ברית מילה"? אני יצאתי מגדרי לנוכח האטימות (מנקודת הראות שלי!) השרירות לב והאיבון של התגובות. יצאתי מדעתי ואולי עוד לא חזרתי! היו עוד כמה גורמים שמימיים שהביאו אותי למקום בו אני נמצא. ההורים שלי, האקסית, מישהי מהעבודה, קבצן מהרמזור, וזונת צמרת. אבל מה זה חשוב? אני שוב מסתובב סחור סחור מעשן את הסיגריה השביעית שלי ומנסה לקרוא לשבת עונג אבל היא לא באה. אז ככה שאני רואה אנשים דתיים הרגש שמתעורר בי הוא רחמים. ואני לא מצליח להוציא את זה מהראש, וזה קשה. קשה כי אלו אנשים שאני אוהב,האחים שלי, ההורים החברים. אני מרגיש שהם חיים במטריקס, שהם מיחסים חשיבות לדברים לא אמיתיים, שהמצב רוח שלהם תלוי בדברים דימיוניים. אותו רגש מזדקף בי למראה ילדות בגיל 15 שעושות עיניים במעדונים, גם הם חיים במטריקס מותעה. אותו רגש בדיוק מזדקר של כל פעם שאני פותח טלביזיה, מדפדף במגזין או רואה איך אנשים מתלבשים ומה חשוב להם בחיים. אני יודע שאני לא מחדש כלום ומה שאני אומר נחקק בסלע לפני שנים, נרשם בצורה מונולוגית, ומושר בשיכתוב דיגיטלי. אבל זה כל כך חזק אצלי בזמן האחרון שכל דבר כמעט זה טריגר מחורבן. זה מעצבן אותי לראות אנשים מכאיבים לאחרים בטיפשותם. וכואבת לי הידיעה שגם אני כזה שגם אני מושפע שגם אני נגוע. אני מרגיש כמו פרעה והחלומות, ברור לו שכל מה שאומרים לו זה לא הפתרון. ואין לו מושג מה הפתרון האמיתי. גם לי ברור שכל מה שאני רואה זה לא זה. ואין לי מושג מה כן.... בעצם אולי יש לי אבל זה כבר זיון מוח אחר לחלוטין. אז זה קשה כי באיזה שהוא מקום אתה חושב שאחרים טועים, וזה מתאים לדתיים לא לי. ובאיזה שהוא מקום אתה מרגיש צורך לגאול את כל הטועים,. וזה גם מתאים לדתיים לא לי. אבל מה אני יעשה ככה אני מרגיש ואין מוצא. זה קשה. כי חינכתי את עצמי לפתיחות, לכל אחד והאמת שלו, לאיש באמונתו אחיה, ועוד כמה קלישאות והם לא שורדות את המציאות. אנשים אני יודע שאולי גלשתי. אולי הברחתי. הפחדתי. אבל זיין על מי שהבהלתי. אם רחמים אתם רוחשים. אז מצידי תמשיכו לגרד ת´בצים. תעמדו בצד או באמצע ותמשיכו לטפס, כמו צמחים. עציצים. עצים ושאר מרעין בישין. דפקו מזוזות ותמשיכו להזדהות, תחתכו לילדכם ותמשיכו להיות, לרצות, לבנות, לשבות. תהיו רגועים, אתם חלק מהיהודים, מהקדושים המעונים, מהשרופים, מל"ו צדיקים. רק תשתדלו לא להיות חריגים. ותקפצו לבקר בחגים. תרקדו במועדונים, תשפשפו במיקלחונים, תעשו את המיליונים, אתם היוצאים המצליחנים. אולי הייתי צריך לדבר בעילום, להסתתר אחרי הטמטום, ולא לשרוק כמו קומקום. אבל אל תשכחו שאותי הבטחתם להכות, בהצלפות מהצלפות שונות, אז בלי רחמים ובלי דמעות של בנות אולי אותי תצליחו לשנות. האמת שלא רציתי לעשות הכללות, ואני בטוח שיש גם צדיקות ולא כולם זונות. אבל כשגשם יורד הוא מרטיב, ולא רק את האילנות. אז היו שלום אחיות ותמשיכו להיות. >מטאור בדרך לים<
