"התקדשות", "ארבע ההסכמות" ו"כוחו של הרגע הזה"
התקדשות - המלצתו של ינוקא מדוייקת בעיני. ספר מדהים, נפלא, קצת כבד למי שלא מתחבר ואין לו סבלנות לקרוא בנחת והרבה. מומלץ לעיין לפני שקונים.
ארבע ההסכמות - חייבים לדעת איך לקרוא אותו. לא פשוט (או במלים אחרות: מאד פשוט). לדעתי מי שקורא אותו כמו שהמחבר התכוון, פשוט מתכנת עצמו מחדש ומשתחרר מהמון שטויות והכאבות מיותרות לעצמו ולאחרים. יש אנשים שאחרי קריאתו ממשיכים לשארית חייהם ביתר כיף והקלה. המון הקלה.
כוחו של הרגע הזה - אני חושב שזה פחות או יותר נחלק לשניים:
יש כאלה שקוראים אותו וזוכים במתנה יקרת ערך ביותר.
הם חוזרים אליו שוב ושוב, מפני שהוא מסייע בתהליך אינסופי של העמקה ושחרור.
ויש כאלה שקוראים אותו, אם בכלל מצליחים לשרוד את השטויות שכתובות בו... ולא מבינים What the fuck. עבורם זה אוסף של קשקושים ניו אייג'יים, ממבו ג'מבו חסר תוחלת והגיון.
אני שייך לסוג הראשון.
אם אתה שייך לסוג השני, חבל שתקרא אותו ותתעצבן ואחר כך תמליץ לאחרים לא לקרוא אותו.
אגב, במידה ואתה קורא אותו בעברית, תחליף בבקשה את כל המופעים של המלה "מוח" במלה "מיינד" שבמקור. זה קצת מוזר לקרוא אמירות שמתייחסות במקורן למיינד אך נכתבות כביכול אודות ה"מוח" (שהינו איבר חיוני, רב-אמן אמיתי, המאפשר לנו ברגע זה ממש לנשום, לחיות, להבין, להרגיש, להתפתח ועוד הרבה מאד דברים).
כשאקהרט טולה כתב את "כוחו של הרגע הזה", הוא היה משוכנע שהספר יהיה רלוונטי רק לגרעין קטן ומצומצם של מחפשים רוחניים רציניים מאד. הוא לא חשב שהספר יוכל להיקרא ולהיות מובן על-ידי אנשים רבים, מפני שנחוצה מידה מסויימת של התעוררות בשביל להבין בכלל על מה המלים שם מצביעות. להפתעתו ולשמחתו, לא זה היה המצב - הספר אכן השפיע ומשפיע לטובה, בהיקפים גדולים, על התודעה הקולקטיבית, ממש כפי שהוא ביקש וקיווה שנים לפני כן.
