לכאורה.

[סירופ1]

לכאורה.

אני רוצה להגיד משהו על אלו ש"החלימו לחלוטין"...
לא באמת מחלימים.
הרי כל אדם שמכיר אותי, תשאלו אותו לגביי, הוא יענה בהתלהבות שאני קברתי את האנורקסיה הרחק מאחור. הרי הביטו איזו בריאה ומאושרת, חזקה ועצמאית אני! ...אבל.... אף אחד, לא אני, יודה שברגעים הקשים והאפלים בחיים, היא חוזרת. ההפרעה. גם אם לא במעשה, לפחות בראש. היכן שאנשים "רגילים" נופלים לדכאונות, או לשתייה בבר, או להתקפות בכי - אז זו שחלתה בעברה בהפרעת אכילה, גם בגיל 30 בתקופה שחורה היא תסתכל בראי ותתחיל לצבוט לעצמה בסנטר השומני, או במותניים שלא נכנסים למכנסיים אחרי תקופת החגים. היא תחוש צביטה בלב כשהיא רואה דוגמניות רזות ומהממות, אפילו שהיא נגד תעשיית הרזון ואפילו שהיא מרחמת עליהן ואפילו ואפילו ואפילו.... כן, הגעגוע הקטן לרזון לא עוזב לעולם. השנאה הפנימית לעצמך חוזרת בתקופות קשות בחייך. זו מלחמה שנמשכת כל החיים. כל החיים.

 

[קולדון]

טרידר בהודעה

 

[אלומת האור]

גם לא מאכילה כפייתית, אם תשאלי אותי.

 

[levshavur]

אני לא חושבת כמוך...ט

סירופ שלום,
קודם כול ברוכה הבאה לפורום!

אני חושבת שאי אפשר לעשות הכללות. יש נשים שאכן בתקופה קשה יחזרו להפרעה, אבל לא כולן ככה...
אני החלמתי - והיו לי בעבר התנהגויות הרסניות נוספות מלבד ההפרעה - כמו פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, דיכאון וכד'...
אבל הייתי בטיפול במשך 8 שנים. במהלך התקופה הזאת למדתי להפריד בין אוכל לרגש, ולמדתי דרכי התמודדות חיוביות. כיום גם בתקופות הכי קשות - כמו לדוגמה החצי שנה האחרונה, שבה אני מתמודדת עם ההצפה של פוסט טראומה בגלל תקופה של 12 שנים שבהם חייתי בכת, ועם עוד דברים לא פשטים, עדיין זה לא מפיל אותי בחזרה להפרעה. וה'הוכחה', אולי הכי חזקה לכך שבאמת החלמתי היא שבמסגרת הלימודים באוניברסיטה נאלצתי לכתוב עבודה על אתרי פר אנה...כחלק מהעבודה נאלצתי לצפות שוב ושוב בסרטונים, שיש בהם את כל ה'עצות' איך להיכנס לאנורקסיה, תפריטים, משקלים וכד'...כול מה שפה אסור מבחינת התקנון, והכי קשה היה לראות תצלומים של נערות ונשים שהיו קרובות למוות בעקבות המחלה, ולשמוע ראיון עם מנהלת אתר פרו אנה....אבל זה לא נתן לי 'רעיונות' להיכנס בחזרה למחלה... להפך העציב אותי לראות את זה...
מבחינתי המחלה הסתיימה, כמו שנגמר גם כול מה שנלווה אליה. אני סיימתי את ה'פרק' הזה בחיים שלי...ואני מאמינה שאני לא היחידה...
שוב, אי אפשר לעשות הכללות, ויש נשים שאכן 'נופלות' בחזרה למחלה. זו אחת הסיבות שקיימות קבוצות OA לא רק לנסות ולעזור להחלים, אלא גם לשמר שלא לחזור לדפוסים מזיקים. לא לכול אחת יש כוחות נפש לשם את העבר שלה מאחור...אבל אני כן חושבת שעם כוח רצון, ועם טיפול מתאים זה כן אפשרי.
זו הדעה שלי מתוך מה שאני ראיתי מהניסיון שלי ושל אחרות, אבל כמובן שאת יכולה גם לא להסכים עם מה שאני חושבת...
אני אשמח לקרוא גם דעות של כותבות נוספות...
לבשה.

 

[אלומת האור]

באו.איי בהחלט מדגישים שאי אפשר להחלים

אפשר להתמודד מדי יום ביומו אבל לא להחלים.

 

[פנס כחול]

אולי את צודקת

ולכן מה?
לא עדיף הכמעט בריאה מבכלל לא?

 

[קולדון]

נראה שלא סיימת את תהליך ההחלמה..

בתור אנורקטית בדימוס..
אני יכולה להעיד על עצמי שהחשיבה שלי מאוד השתנתה.

לא רק שאני כבר לא רוצה לחזור לתת משקל, זה אפילו כבר לא עובר לי בראש יותר. אני ממש לא מסתכלת על דוגמניות וחושבת שהן מהממות. יש דוגמניות יפות, מן הסתם, אני שופטת לפי הפנים שלהן ולא לפי הגוף הרזה, שתמיד נראה לי רזה מידי, לא שרירי מספיק, חולני משהו.

זה יכול להשתנות. עובדה.

 

[katrina12]

כל כך מבינה.

זה כל כך נכון שההפרעה חוזרת בתקופות הכי קשות בחיים כי זה הכי קל והכי נוח להשליך הכל עליה.
בשנה שעברה אחרי שנפרדתי מחבר שלי היה הכי קל להגיד שזה בגלל שאני לא רזה(שזה היה הכי רחוק בעולם מהמציאות).
אבל יש כן דברים שאפשר לעשות כדי לא ליפול לזה. הצעד הראשון הוא הכי קשה.
ברגע שאת נופלת זה יותר קשה לשקם את החיים שלך. וגם אחרי נפילה שהיא כביכול ׳׳קטנה׳׳ כמו לא לאכול יום אחד,היא מאוד לא טובה כי זה מוציא אותך מהשגרה ומרחיק ממך את כל מה שאת יכולה להשיג כל עוד את בריאה ושומרת על עצמך.

ההפרעה היא משהו שתמיד עלול להסיט אותך מהמוטב. מהדברים החזקים והאמיתיים בחיים שלך כמו חברים,משפחה, עבודה, בריאות טובה, שמירה על המשקל לאורך זמן.
ברגע שנפלתי אליה היא הרסה לי את החצי שנה האחרונה. ואני רק בת 20.
כואב שאת התקופות הכי יפות שלי אני מבזבזת על שנאה במקום על בריאות ופריחה.

אבל אני מאמינה שכן יש דבר כזה החלמה מלאה.
פשוט צריך מאוד לרצות בזה.