לך על הנשגב!
ללכת על הנשגב! אמרתי פתאום,
מיתוך איזה הכרה פנימית שעלתה בתוכי,
שתוכנה היה בערך כך:
אם כבר אני חי את הזמן שאני חי,
אז הוצא אותו מיתוך עליבותו
וחייה אותו בכל נישגבותו האפשרית.
לא הבנתי בדיוק למה אני מתכוון,
כשאני אומר לעצמי: לך על הנשגב.
אך הרגשתי התעלות מעצם התחושה הזאת.
התוצאה המעשית מכך שאני שואל את עצמי,
בחיי יום יום, עם מכנסי ההתעמלות,
הגופייה והקפקפים (זה נכתב בקיץ...):
מה אני אמור כרגע לעשות על מנת
"ללכת על הנשגב" ?
ובמצבים יותר גרועים,
כמו במצבי כעס ודיכדוך,
אני מרגיש עד כמה הליכתי זו רחוקה
מ"ההליכה על הנשגב"...
אך מאחר שהנשגב מעצם מהותו הוא כל כך נשגב,
אינני מבקר את עצמי, אלא רק מציין
את עובדת הריחוק הזאת.
ועדיין אני חושב ומרגיש שהתפיסה (הרומנטית)
הזאת "ללכת על הנשגב"
מוסיפה כל הזמן תעצומות לחיי.
ברצוני לשתף אתכם חברים יקרים בחוויה הזאת
מהיבטים שונים שאותם ניסיתי להעלות בשירים הבאים.
הקדמות:
---------
א.
לך על הנשגב.
אל תפחד מהפתטי,
שכן מוטב לפול לפתטי
ולא לשאת את השבלוני,
עדיף לגלוש לבומבסטי
מלהמשיך להיות אדיש
ולחיות בייאוש שקט...
ב.
לך על הנשגב
שההליכה על הנשגב
מחדשת בכל פעם את תחושת ההתפעלות
ומעוררת את הרצון הטבעי להודייה.
לכן בכוחה לשנות את המהות הנפשית
של הצער והכאב
לתחושה חריפה של
קיום.
לך על הנשגב:
***********
כמו מה שעוד לא היה ופתאום בא,
כי מיתוך השקט שנמשך ונמשך
נולדים כל הקולות
והדומיה היא
התהילה
בתום
לך על הנשגב,
עזוב את דאגות היומיום,
יישר את הגב
ותפנה למרום.
לך על הנשגב
ודלג על צרות היומיום
אל תהיה יותר מידי מתוחכם
ולך על התום.
קפיצה אל הנשגב
קפיצות רבות היו לי,
ונפילות שנגמרו רע
עוד מאמץ, לא אוותר לי.
עוד מאמץ, לא נורא.
ושוב אעז ואקפוץ אל
הנשגב במרומו.
אולי הפעם אלוהים יאהב
ויושיט את ידו.
הנשגב והשולי
ללכת על הנשגב,
אך לא לדחות את השולי
לא לדחות את השולי,
אך גם לא לטבוע בשלולית...
כי כל דבר כשלעצמו הוא נשגב
ולעומת חברו- הוא שולי...
לא כחגב
לך על הנשגב,
לא כנמלה ולא כחגב,
לך על הנשגב כארי
וכנשר החג מעל עב.
הִיתפס בעלי התמר
הִיתפס בעלי התמר הגבוהים,
ברח משיחי הסירה הקוצנית
והחזק בעץ החיים.
התרחק ממוקשי המוות הקטנים
המפוזרים בחיי היומיום
ולך עד הלום.
באופן הכי פשוט: כמו כל בתולה
בוא על הנשגב
באופן הכי פשוט:
כמו כל בתולה
שאחרי ביאה פשוטה
מביאה את הלא יאמן
מביאה חיים חדשים.
בוא על הנשגב
והבֵא לְךָ חיים חדשים.
הצעד הראשון
לך על הנשגב,
רק הצעד הראשון הולך קשה,
כל הצעדים שאחריו הולכים קל .
תן לעצמך את כל הצעדים הקלים
אחרי הצעד הראשון
הקשה.
עד כמה קצר הקו
מתפלא עד כמה קצר לפעמים הקו
שבין הנדוש לנשגב
הוא לפחות קצר כמו בין החיים למוות
אז למה שלא נבחר בחיים ?
המודעות לקצרונם של החיים
היא גם המודעות לנשגבותם,
ככל שהמודעות לקצרונם עולה
כך עולה גם המודעות לנשגבותם.
לך על הנשגב שברגע הזה
כי מי יודע אם ברגע הבא עוד תוכל ללכת,
ואם הרגע הזה איננו נשגב בעינך
מדוע יהיה נשגב ממנו הרגע הבא ?
אל תהיה כמי שעיניו טחו מראות
את מעט הרגעים שיש לו
אז למה לשים לב לרגעים התפלים
ולא לשים לב לרגעים הנשגבים ?
למה ליילד רגעים תפלים
כשאפשר ליילד רגעים נשגבים
עדיף ליילד את הגרנדיוזי
מאשר להיסחב עם הבנאלי...
טוב להתפעל מכל דבר
מאשר לפספס את הדבר הנפלא
וטוב להשתהות עם כל דבר
מאשר לחלוף על פני הדבר המיוחד.
כי כל דבר שמתפעלים ממנו
נעשה בעיננו נפלא
וכל דבר שמשתהים איתו
נהייה בעיננו מיוחד.
לגלות את לב הפרח
לפעמים צריך לטפס על סולמות
להגיע ללב הפרח
ולעשות אנליזה לריח הבושם
הנודף מאבקניו...
ולפעמים יש רק להשתהות מעט
על הסגלגוליות הסגולה
של הסיגלית,
או על הוורדרדיות הוורודה
של הוורד
ולנשום ...
חָוויית העצב כעצב נשגב
חָוויית העצב כעצב נשגב
מונעת גלישה לדיכאון.
כשמוציאים את העצב מהארון.
וחווים אותו בפס רחב
מרגישים איך לאט לאט
נושמים עמוק מהנשגב.
אל תסתפק רק במה שנראה
לך על הנשגב,
אל תסתפק רק במה שנראה
לך על הבלתי נראה
על העיניים הפנימיות,
על הפנים הפנימיים
על הגוף הפנימי.
שים לב ליהלום הנפש
כמו שיהלום יסודו בפחם
כך הנפש יסודה בעפר
שים לב לנפש האדם
ולא ליסוד העפר שבו.
כאשר הנשגב נעלם לחיים
כאשר הנשגב נעלם לחיים
וכשאפשרותו עולה להכרה והחיים מגלים אותו-
הוא עולה כמודעוּת גדולה וממלא את התודעה
כמו אי ענק העולה מקרקעית הים
שקורע את קרום הים
ותופס את כל
המקום.
ללכת על נסיכים ומלכים
לך/לכי על נסיכים/ות ומלכים/ות
ואל תוותר ללכת על מי שפחות
כי פחות מאדם הוא לא אדם
ויותר מאדם הוא אל,
והאדם, כל אדם הוא מלך
מלך בממלכת עצמו
המולך בעולמו.
לך על עולם ומלואו
ואל תוותר ללכת על עולם חסר
כי עולם חסר הוא לא עולם,
ועולם מושלם הוא עולם אלוהי.
והאדם, כל אדם הוא עולם
שלעולם איננו
מושלם,
אבל -
הוא עולם ומלואו.
ואם הוא יוותר ולא ילך על מי שהוא;
וילך על מי שפחות, וילך על מה שחסר;
ויסתיר את עולמו מעצמו
כאילו כלום...
כי אז יאבד את מלכותו
על עצמו
ויהיה למלך ערום...
ואם יחזור האדם לעצמו,
יגלה את עולמו
ויפתח את דלתותיו
לעצמו ולזולת, בהווה ובעתיד-
הוא ילך ויתיידד עם הנשגב
בכל יום ויום תמיד.
לכי על הנשגב,
אל תסתפקי רק במה שנראה
לכי על הבלתי נראה
על העיניים הפנימיות,
על הפנים הפנימיים
על הגוף הפנימי...
לא על הדימוי...
לא אלך על הדימוי החיצוני
וגם לא אסתפק בדימוי הפנימי -
אלך כמי שזונח כל דימוי
שהוא מעלה באוב
והולך רק על הרצון הטוב.
צחק עם הצוחקים
לך על הנשגב,
מכל מקום שאתה נמצא בו
ואם יצחקו לך
צחק עם הצוחקים
כי כשאתה צוחק על עצמך
אתה מוציא את עודף האוויר
המנפח את האני שהולך על הנשגב...
הנשגב
מכל צדדיו רובצים תהומות,
שיא ההר
מקום
צר
מועד לנפילות,
הטיפוס הקשה
משיל מהמטפס את שומן החשיבות העצמית
והמקום הצר
מסכן את בעל הביטחון המופרז, מאי תשומת לב
כמו גם את המטפס הפזיז, הלא זהיר
ובוודאי מסכן את הלא יציב, המתנדנד
ופי כמה את הלא ממוקד, המבולבל...
והתהום הפעורה, היא עוד עלולה,
כל כך עלולה...
אז קח בחשבון שאורבת
נפילה...
בכל צעד, בכל התקדמות
גוברת עייפות ומעמיקה התהום...
הכול יכול לקרות
בעליה אל על -
נפילה יכולה להלום
וכל המאמצים יהיו לאָל...
אף על פי כן הנשגב מושך
והמטפס מטפס- -
והשרירים מתחזקים והשומנים יורדים
והפחדים מצטמצמים והנחישות עולה...
והטיפוס מקנה למטפס את
ידיעת כוחותיו ויכולותיו.
והידיעה העצמית המתחדשת
מאפשרת לו לעצור במקום הנכון בשבילו
ואם רץ לבבו –
גם לשוב לאחור.
שכן העליה במעלה ההר
איננה תחרותית ואיננה הישגית-–
זאת היא עליית-משמעות
כשכל צעד וצעד מעניק משמעות
מיוחדת לו
וכל אופק ואופק מספק חווייה
טוטאלית משלו.
ההודיה
המקדש הוא מקום ההודיה
ההודיה מאד
נשגבה
בעיניי
וכשאני מודה
ההודיה הופכת להיות
מקדש מעט
לנשגב
בחיי.
לכו על הנשגב
זהו המקום הכי נכון להגיע אליו,
זהו המקום הכי מבוקש
הכי מרכזי,
שכל המפות בעולם משרטטות אותו
וכל מחוגי המצפנים רוטטים בכיוונו
והכוכבים חגים מסביבו,
והשמש מאירה אותו
והרוח נושבת בעדו
והמים מפכים ממעיינו,
וריח הפרחים ממלא אותו.
זה הוא המקום שבו
הראשית והאחרית אוהבים זה את זה
ובאהבתם הם ומביאים
את הנצח. –
הנצח המתוק, הוורדרד, הריח
ללכת על הנשגב! אמרתי פתאום,
מיתוך איזה הכרה פנימית שעלתה בתוכי,
שתוכנה היה בערך כך:
אם כבר אני חי את הזמן שאני חי,
אז הוצא אותו מיתוך עליבותו
וחייה אותו בכל נישגבותו האפשרית.
לא הבנתי בדיוק למה אני מתכוון,
כשאני אומר לעצמי: לך על הנשגב.
אך הרגשתי התעלות מעצם התחושה הזאת.
התוצאה המעשית מכך שאני שואל את עצמי,
בחיי יום יום, עם מכנסי ההתעמלות,
הגופייה והקפקפים (זה נכתב בקיץ...):
מה אני אמור כרגע לעשות על מנת
"ללכת על הנשגב" ?
ובמצבים יותר גרועים,
כמו במצבי כעס ודיכדוך,
אני מרגיש עד כמה הליכתי זו רחוקה
מ"ההליכה על הנשגב"...
אך מאחר שהנשגב מעצם מהותו הוא כל כך נשגב,
אינני מבקר את עצמי, אלא רק מציין
את עובדת הריחוק הזאת.
ועדיין אני חושב ומרגיש שהתפיסה (הרומנטית)
הזאת "ללכת על הנשגב"
מוסיפה כל הזמן תעצומות לחיי.
ברצוני לשתף אתכם חברים יקרים בחוויה הזאת
מהיבטים שונים שאותם ניסיתי להעלות בשירים הבאים.
הקדמות:
---------
א.
לך על הנשגב.
אל תפחד מהפתטי,
שכן מוטב לפול לפתטי
ולא לשאת את השבלוני,
עדיף לגלוש לבומבסטי
מלהמשיך להיות אדיש
ולחיות בייאוש שקט...
ב.
לך על הנשגב
שההליכה על הנשגב
מחדשת בכל פעם את תחושת ההתפעלות
ומעוררת את הרצון הטבעי להודייה.
לכן בכוחה לשנות את המהות הנפשית
של הצער והכאב
לתחושה חריפה של
קיום.
לך על הנשגב:
***********
כמו מה שעוד לא היה ופתאום בא,
כי מיתוך השקט שנמשך ונמשך
נולדים כל הקולות
והדומיה היא
התהילה
בתום
לך על הנשגב,
עזוב את דאגות היומיום,
יישר את הגב
ותפנה למרום.
לך על הנשגב
ודלג על צרות היומיום
אל תהיה יותר מידי מתוחכם
ולך על התום.
קפיצה אל הנשגב
קפיצות רבות היו לי,
ונפילות שנגמרו רע
עוד מאמץ, לא אוותר לי.
עוד מאמץ, לא נורא.
ושוב אעז ואקפוץ אל
הנשגב במרומו.
אולי הפעם אלוהים יאהב
ויושיט את ידו.
הנשגב והשולי
ללכת על הנשגב,
אך לא לדחות את השולי
לא לדחות את השולי,
אך גם לא לטבוע בשלולית...
כי כל דבר כשלעצמו הוא נשגב
ולעומת חברו- הוא שולי...
לא כחגב
לך על הנשגב,
לא כנמלה ולא כחגב,
לך על הנשגב כארי
וכנשר החג מעל עב.
הִיתפס בעלי התמר
הִיתפס בעלי התמר הגבוהים,
ברח משיחי הסירה הקוצנית
והחזק בעץ החיים.
התרחק ממוקשי המוות הקטנים
המפוזרים בחיי היומיום
ולך עד הלום.
באופן הכי פשוט: כמו כל בתולה
בוא על הנשגב
באופן הכי פשוט:
כמו כל בתולה
שאחרי ביאה פשוטה
מביאה את הלא יאמן
מביאה חיים חדשים.
בוא על הנשגב
והבֵא לְךָ חיים חדשים.
הצעד הראשון
לך על הנשגב,
רק הצעד הראשון הולך קשה,
כל הצעדים שאחריו הולכים קל .
תן לעצמך את כל הצעדים הקלים
אחרי הצעד הראשון
הקשה.
עד כמה קצר הקו
מתפלא עד כמה קצר לפעמים הקו
שבין הנדוש לנשגב
הוא לפחות קצר כמו בין החיים למוות
אז למה שלא נבחר בחיים ?
המודעות לקצרונם של החיים
היא גם המודעות לנשגבותם,
ככל שהמודעות לקצרונם עולה
כך עולה גם המודעות לנשגבותם.
לך על הנשגב שברגע הזה
כי מי יודע אם ברגע הבא עוד תוכל ללכת,
ואם הרגע הזה איננו נשגב בעינך
מדוע יהיה נשגב ממנו הרגע הבא ?
אל תהיה כמי שעיניו טחו מראות
את מעט הרגעים שיש לו
אז למה לשים לב לרגעים התפלים
ולא לשים לב לרגעים הנשגבים ?
למה ליילד רגעים תפלים
כשאפשר ליילד רגעים נשגבים
עדיף ליילד את הגרנדיוזי
מאשר להיסחב עם הבנאלי...
טוב להתפעל מכל דבר
מאשר לפספס את הדבר הנפלא
וטוב להשתהות עם כל דבר
מאשר לחלוף על פני הדבר המיוחד.
כי כל דבר שמתפעלים ממנו
נעשה בעיננו נפלא
וכל דבר שמשתהים איתו
נהייה בעיננו מיוחד.
לגלות את לב הפרח
לפעמים צריך לטפס על סולמות
להגיע ללב הפרח
ולעשות אנליזה לריח הבושם
הנודף מאבקניו...
ולפעמים יש רק להשתהות מעט
על הסגלגוליות הסגולה
של הסיגלית,
או על הוורדרדיות הוורודה
של הוורד
ולנשום ...
חָוויית העצב כעצב נשגב
חָוויית העצב כעצב נשגב
מונעת גלישה לדיכאון.
כשמוציאים את העצב מהארון.
וחווים אותו בפס רחב
מרגישים איך לאט לאט
נושמים עמוק מהנשגב.
אל תסתפק רק במה שנראה
לך על הנשגב,
אל תסתפק רק במה שנראה
לך על הבלתי נראה
על העיניים הפנימיות,
על הפנים הפנימיים
על הגוף הפנימי.
שים לב ליהלום הנפש
כמו שיהלום יסודו בפחם
כך הנפש יסודה בעפר
שים לב לנפש האדם
ולא ליסוד העפר שבו.
כאשר הנשגב נעלם לחיים
כאשר הנשגב נעלם לחיים
וכשאפשרותו עולה להכרה והחיים מגלים אותו-
הוא עולה כמודעוּת גדולה וממלא את התודעה
כמו אי ענק העולה מקרקעית הים
שקורע את קרום הים
ותופס את כל
המקום.
ללכת על נסיכים ומלכים
לך/לכי על נסיכים/ות ומלכים/ות
ואל תוותר ללכת על מי שפחות
כי פחות מאדם הוא לא אדם
ויותר מאדם הוא אל,
והאדם, כל אדם הוא מלך
מלך בממלכת עצמו
המולך בעולמו.
לך על עולם ומלואו
ואל תוותר ללכת על עולם חסר
כי עולם חסר הוא לא עולם,
ועולם מושלם הוא עולם אלוהי.
והאדם, כל אדם הוא עולם
שלעולם איננו
מושלם,
אבל -
הוא עולם ומלואו.
ואם הוא יוותר ולא ילך על מי שהוא;
וילך על מי שפחות, וילך על מה שחסר;
ויסתיר את עולמו מעצמו
כאילו כלום...
כי אז יאבד את מלכותו
על עצמו
ויהיה למלך ערום...
ואם יחזור האדם לעצמו,
יגלה את עולמו
ויפתח את דלתותיו
לעצמו ולזולת, בהווה ובעתיד-
הוא ילך ויתיידד עם הנשגב
בכל יום ויום תמיד.
לכי על הנשגב,
אל תסתפקי רק במה שנראה
לכי על הבלתי נראה
על העיניים הפנימיות,
על הפנים הפנימיים
על הגוף הפנימי...
לא על הדימוי...
לא אלך על הדימוי החיצוני
וגם לא אסתפק בדימוי הפנימי -
אלך כמי שזונח כל דימוי
שהוא מעלה באוב
והולך רק על הרצון הטוב.
צחק עם הצוחקים
לך על הנשגב,
מכל מקום שאתה נמצא בו
ואם יצחקו לך
צחק עם הצוחקים
כי כשאתה צוחק על עצמך
אתה מוציא את עודף האוויר
המנפח את האני שהולך על הנשגב...
הנשגב
מכל צדדיו רובצים תהומות,
שיא ההר
מקום
צר
מועד לנפילות,
הטיפוס הקשה
משיל מהמטפס את שומן החשיבות העצמית
והמקום הצר
מסכן את בעל הביטחון המופרז, מאי תשומת לב
כמו גם את המטפס הפזיז, הלא זהיר
ובוודאי מסכן את הלא יציב, המתנדנד
ופי כמה את הלא ממוקד, המבולבל...
והתהום הפעורה, היא עוד עלולה,
כל כך עלולה...
אז קח בחשבון שאורבת
נפילה...
בכל צעד, בכל התקדמות
גוברת עייפות ומעמיקה התהום...
הכול יכול לקרות
בעליה אל על -
נפילה יכולה להלום
וכל המאמצים יהיו לאָל...
אף על פי כן הנשגב מושך
והמטפס מטפס- -
והשרירים מתחזקים והשומנים יורדים
והפחדים מצטמצמים והנחישות עולה...
והטיפוס מקנה למטפס את
ידיעת כוחותיו ויכולותיו.
והידיעה העצמית המתחדשת
מאפשרת לו לעצור במקום הנכון בשבילו
ואם רץ לבבו –
גם לשוב לאחור.
שכן העליה במעלה ההר
איננה תחרותית ואיננה הישגית-–
זאת היא עליית-משמעות
כשכל צעד וצעד מעניק משמעות
מיוחדת לו
וכל אופק ואופק מספק חווייה
טוטאלית משלו.
ההודיה
המקדש הוא מקום ההודיה
ההודיה מאד
נשגבה
בעיניי
וכשאני מודה
ההודיה הופכת להיות
מקדש מעט
לנשגב
בחיי.
לכו על הנשגב
זהו המקום הכי נכון להגיע אליו,
זהו המקום הכי מבוקש
הכי מרכזי,
שכל המפות בעולם משרטטות אותו
וכל מחוגי המצפנים רוטטים בכיוונו
והכוכבים חגים מסביבו,
והשמש מאירה אותו
והרוח נושבת בעדו
והמים מפכים ממעיינו,
וריח הפרחים ממלא אותו.
זה הוא המקום שבו
הראשית והאחרית אוהבים זה את זה
ובאהבתם הם ומביאים
את הנצח. –
הנצח המתוק, הוורדרד, הריח
