לך, בכאבך...
רוצה לספר לך סיפור. סיפור לשלוש שאלות. שלוש שאלות יש לי לשאול, וחסרות לי תשובות בשביל הכל, ואלו השאלות: מה נמצא מאחורי הצל? ומה בחושך מסתתר? ומה קורה אחרי שמתים? ולא ידעתי איך ומה עונים, והשאלות הן שלוש, והתשובות הן במקום אחר. עד שנזכרתי בעצי התות שגדלו בחצר; היינו אז ילדים, ובחוץ צמחו שלושה עצים גדולים שידעו בזמן לעשות כמה דברים; לעשות תות בקיץ, והרבה צל ירוק. ובחורף ידעו להוריד את כל העלים, ולהתרחץ בגשם וברוח ערומים. ובאביב ידעו ללבוש עלים וציפורים, ולהוציא בחצר צל ותותים ולחכות. כאלו עצים חכמים היו, וזה משהם ידעו לעשות. ואז, כשעוד היינו ילדים עקרו אותם. ואיך עקרו? קשרו שרשרות ברזל סביב הגזעים, והברזל עשה להם סימנים מפחידים, ואז חיברו לטרקטור שמשך ברעש נורא. ואפילו כשכאב להם, לעצים, ואפילו כשהם נשברו, העצים, ואפילו כשיצאו להם השורשים השחורים, הטרקטור עוד רעש ומשך כבר בלי שהיה נחוץ, ולקח אותם מהחצר בלי השגחה וזהירות על האדמה החמה בשכיבה ובשפשוף. וכך מצאתי תשובות לשלוש השאלות: ולשאלה הראשונה; "מה נמצא מאחורי הצל?" ראיתי שביחד עם העץ גם הצל נעקר, ומהעץ והצל לא נשאר דבר. ואין מאחורי הצל אלא חצר חמה כל הקיץ, ואחר הקיץ – גם עצובה, מפני שהיא לבד ורטובה. וזו התשובה לשאלה הראשונה: "מה נמצא מאחורי הצל?" לא נמצא מאחוריו דבר! ולשאלה השנייה: "מה בתוך החושך מסתתר?" ראיתי בורות שחורים שנשארו בחצר. בורות שהיו מלאים בשורשים של עצים, עכשיו היו מלאים בחושך. ואז הביאו אדמה, ושפכו על החושך עד שמלאו את הבורות הריקים. ועשו למעלה חלק וישר, ומהחושך שבבור לא נשאר דבר. וזו התשובה לשאלה השנייה: "מה בתוך החושך מסתתר?" בכלל כלום. החושך הוא ריק. ומפני כך אפשר לשפוך, ולעשות חלק וישר גם עליו. ולשאלה שלוש: "מה קורה אחרי שמתים?" ראיתי שגם עצים מתים. ואחרי זה נשאר הזכרון. רק זוכרים זוכרים גזע, ועלים, ופרי וצל, וכל מה שהיה עץ, ולא דבר אחר. וזוכרים אותם, כבר לא רק באותה חצר. כי הזכרון הוא קטן ולא תופס מקום, לכן נשאר בנו ונמצא יום אחר יום. וזו בעצם התשובה לשאלה שלוש: "מה קורה אחרי שמתים?" פשוט זוכרים אותם בלב ובראש, ותמיד והרבה זמן. כך זה כשעצים מתים, וגם עם אנשים (כשהם מתים כמובן) רק זוכרים אותם. זה מה שעושים. (מירה מינצר – יערי, מתוך "מי שנמצא עם עצמו הוא כבר לא לבד") יחד איתך,
סקסופון
רוצה לספר לך סיפור. סיפור לשלוש שאלות. שלוש שאלות יש לי לשאול, וחסרות לי תשובות בשביל הכל, ואלו השאלות: מה נמצא מאחורי הצל? ומה בחושך מסתתר? ומה קורה אחרי שמתים? ולא ידעתי איך ומה עונים, והשאלות הן שלוש, והתשובות הן במקום אחר. עד שנזכרתי בעצי התות שגדלו בחצר; היינו אז ילדים, ובחוץ צמחו שלושה עצים גדולים שידעו בזמן לעשות כמה דברים; לעשות תות בקיץ, והרבה צל ירוק. ובחורף ידעו להוריד את כל העלים, ולהתרחץ בגשם וברוח ערומים. ובאביב ידעו ללבוש עלים וציפורים, ולהוציא בחצר צל ותותים ולחכות. כאלו עצים חכמים היו, וזה משהם ידעו לעשות. ואז, כשעוד היינו ילדים עקרו אותם. ואיך עקרו? קשרו שרשרות ברזל סביב הגזעים, והברזל עשה להם סימנים מפחידים, ואז חיברו לטרקטור שמשך ברעש נורא. ואפילו כשכאב להם, לעצים, ואפילו כשהם נשברו, העצים, ואפילו כשיצאו להם השורשים השחורים, הטרקטור עוד רעש ומשך כבר בלי שהיה נחוץ, ולקח אותם מהחצר בלי השגחה וזהירות על האדמה החמה בשכיבה ובשפשוף. וכך מצאתי תשובות לשלוש השאלות: ולשאלה הראשונה; "מה נמצא מאחורי הצל?" ראיתי שביחד עם העץ גם הצל נעקר, ומהעץ והצל לא נשאר דבר. ואין מאחורי הצל אלא חצר חמה כל הקיץ, ואחר הקיץ – גם עצובה, מפני שהיא לבד ורטובה. וזו התשובה לשאלה הראשונה: "מה נמצא מאחורי הצל?" לא נמצא מאחוריו דבר! ולשאלה השנייה: "מה בתוך החושך מסתתר?" ראיתי בורות שחורים שנשארו בחצר. בורות שהיו מלאים בשורשים של עצים, עכשיו היו מלאים בחושך. ואז הביאו אדמה, ושפכו על החושך עד שמלאו את הבורות הריקים. ועשו למעלה חלק וישר, ומהחושך שבבור לא נשאר דבר. וזו התשובה לשאלה השנייה: "מה בתוך החושך מסתתר?" בכלל כלום. החושך הוא ריק. ומפני כך אפשר לשפוך, ולעשות חלק וישר גם עליו. ולשאלה שלוש: "מה קורה אחרי שמתים?" ראיתי שגם עצים מתים. ואחרי זה נשאר הזכרון. רק זוכרים זוכרים גזע, ועלים, ופרי וצל, וכל מה שהיה עץ, ולא דבר אחר. וזוכרים אותם, כבר לא רק באותה חצר. כי הזכרון הוא קטן ולא תופס מקום, לכן נשאר בנו ונמצא יום אחר יום. וזו בעצם התשובה לשאלה שלוש: "מה קורה אחרי שמתים?" פשוט זוכרים אותם בלב ובראש, ותמיד והרבה זמן. כך זה כשעצים מתים, וגם עם אנשים (כשהם מתים כמובן) רק זוכרים אותם. זה מה שעושים. (מירה מינצר – יערי, מתוך "מי שנמצא עם עצמו הוא כבר לא לבד") יחד איתך,