ליקוטים אישיים

ליקוטים אישיים

לפעמים דברים שאנחנו קוראים או שומעים, מהדהדים בנו.
באופן כזה שאנחנו מלקטים אותם וממשיכים להשתמש בהם בתוכנו מדי פעם.

הם עשויים גם להפוך להיות רצף מלים שאנחנו חוזרים עליו באזני אחרים.
אולי כי פשוט בא לנו שגם הם ייהנו כמונו. זה אנושי... וזה טבעי.

הם כמובן לא שומעים/קוראים את מה שאנחנו, בדרך כלל, גם אם חזרנו בפניהם מלה במלה, במדוייק.
מפני שהפרשנות הפנימית שלנו למלים משתנית מתקופה לתקופה, מרגע לרגע, בטח שמאדם לאדם.

ואם חשת לרגע בעצב בזמן הקריאה של מלים אלה, זהו אולי סימן שהכוונה שמאחוריהן, פלסה והגיעה.
 
מאוד נכון ולמה אתה עצוב?


 
בי נגע משפט שאמר שודד בנק לשעבר בד"ר פיל

מה שאהבתי מאוד בשודד הזה זה שהוא שדד בלי אקדח החמוד
רק נתן להם פתק שבו נכתב שאם לא יתנו לו את הכסף הוא ישלוף אקדח
והשיטה עבדה לו 4 חודשים עד למאסר. הלואי עלי שודדים מוסריים כאילו היום.
אז בקיצור הוא אמר שיש לנו פה אחד ושתי אוזניים כדי שנקשיב יותר
או משהו כזה הוא ניסח את זה יותר יפה אבל זה היה ממש מקסים
 
אני לא עצוב


ציינתי את העצב שהקורא/ת חש/ה בו, בתור סימן אפשרי, במקרה זה.
לכך שהקשיב/ה; שהתרחשה הבנה; שהמסר הקסום עבר.
אין משמעות הדבר שהכותב עצוב.
או שהכתוב עצוב.
להיפך.


וגם אין משמעות הדבר שהקורא/ת עצוב/ה.
אולי אפילו להיפך.

קשוב/ה ועצוב/ה מתחרזים - אך לא לגמרי דומים.
 
איזה קטע.

קראתי שוב את "ואם חשת לרגע בעצב בזמן הקריאה של מלים אלה", בנסיון להבין מה הבנת... וקלטתי לראשונה שאפשר לקרוא את זה כאילו "אם חשת לרגע בעצב בטקסט שאתה קורא". אפשרות קריאה זו לא עלתה על דעתי.

וממש עכשיו, בעת שאני כותב את זה, אני נזכר/קולט גם, שבזמן שאנחנו חשים ברגש מסויים, יכולה להיות קיימת נטיה ליחסו לאובייקטים הנתפשים סביבנו. לדוגמה, אם טקסט מסויים מעלה בנו עצב, אנחנו עשויים לדמות שהטקסט עצוב.
 
למעלה