bellalopez
New member
לימור נחמיאס, "הארץ"
בשלוש דרכים משמר אקט האונס את המשילות הגברית:
האחת — בעצם התרחשותו. האקט מאשש לאנס ולנאנסת את מעמדם כשולט ונשלט, ומאותת על "הסכם שלום" בין־גברי: אני ואתה לא נלחמים זה בזה, אלא נהנים לפי התור מהשלל, וכך מייצבים את הקואליציה לשימור משילותנו.
השנייה — בידיעה על זמינותו. גם מבלי שיתבצע, מצליחה היתכנותו של האונס לגרום לאשה להתנהג באופן זהיר ומכווץ, פוסעת בשדה מוקשים של תקיפות מיניות, מודעת לאסון שעלול להתרגש עליה בכל מקום ובכל זמן ולשנות את חייה.
אבל הדרך השלישית היא המתוחכמת והאכזרית מכולן: כדי לבקש סעד וצדק לאחר תקיפה מינית נאלצת קורבן התקיפה לפנות אל המנגנונים המטפלים בתלונות מסוג זה, ובכך להתמסר ל"טקס אונס" נוסף, חוקי הפעם. המשטרה ובתי המשפט הם מנגנונים גבריים, שהוקמו על ידי גברים בעבור גברים. הם לא מותאמים לשימושן של נשים שהותקפו מינית. אוכלוסיית הנשים לא מקבלת מענה מהגופים והמוסדות, למרות שהיא מממנת אותם במסיה על מנת שיטפלו בה בעת צרה. כתוצאה מכך, יותר מ–80% מהנשים המותקפות מינית לא מגישות תלונה, ומרבית אלה שכן אוזרות עוז להתלונן, נשברות ומוותרות בדרך.
התשאול שעוברות המתלוננות במשטרה נערך במתכונת של הטרדה מינית חמורה, למרות שלשוטרים המתשאלים אין כוונה להטריד מינית. ההטרדה נובעת מעצם הסיטואציה: שאלות על גופה של המתלוננת, גופו של התוקף, איברי המין של המתלוננת ושל התוקף ומגע ביניהם — שאלות חודרניות שנחוות אצל המתלוננת כהטרדה מינית שלא רק שהיא אינה יכולה להתגונן מפניה, אלא היא אף נאלצת לשתף אתה פעולה.
מי ששורדת את החקירה ממשיכה אל הביזוי וההשפלה שתספוג בבית המשפט: חיטוט בהרגליה המיניים והפקרת האוטונומיה שלה לכל דיכפין. ביזויה באותה עת על ידי התקשורת, שעוסקת בה ובמה שנעשה בגופה כב"נושא חם" הראוי לדיון ציבורי, הוא עוד היבט של חומת המגן של המשילות הגברית, שמבטיחה לכל נפגעת תקיפה מינית ש"תלשין" גורל מר. אם נוסיף לכל האמור לעיל את כמות ההרשעות הזעומה ואת הענישה המגוחכת בדרך כלל, לא יהיה מנוס מלהסיק שאין לנפגעות טעם להתלונן.
אבל ההירתעות מהגשת תלונות מנציחה ומעודדת בעצמה את תרבות האונס; היא מעודדת תוקפים תחת שיורתעו. אי לכך נדרשת פעולה דחופה לשינוי המצב מהיסוד. מוצע לפעול לאלתר להקמת גופים אלטרנטיביים, שיוכשרו לטיפול ייחודי, ייעודי, בעבירות תקיפה מינית, ויפעלו לצד המשטרה וכחלק מהמערכת המשפטית.
כשאשה מתלוננת על תקיפה מינית, השוטרים לא עורכים לה בדיקה גינקולוגית. הם מסתפקים במסמכי הבדיקה שעשו רופאים מקצועיים. בדומה, צריך למצוא דרך לעקוף ולהימנע מכל שיחה בין החוקרים לבין המתלוננת בנוגע לגוף שלה, לאיברי המין שלה ולמה שנעשה בהם במהלך התקיפה. לשם כך יש להקים גוף שיתווך בין המתלוננת לבין המשטרה בכל הנוגע לתיאור השתלשלות האירועים בפגיעה המינית עצמה. יש לבנות גוף חדש, ניטרלי, שאינו כפוף לשום מנגנון, ושמורכב מפסיכולוגים קליניים מנוסים בתחום הפגיעה המינית, שיוכשרו באופן מיוחד לטיפול בתלונות על עבירות מין. במקביל — כפי שהציעה אור מרוני בעצומה שהפיצה ברשתות החברתיות — יש להקים בית דין מיוחד לטיפול בעבירות מין. בית הדין הזה יעבוד גם הוא בשיתוף פעולה עם גוף הפסיכולוגים הקליניים הניטרלי.
ולבסוף, בכל פעם שעולה נושא התלונות על תקיפה מינית, מיד, כמו תאום סיאמי, עולה נושא תלונות השווא. כאילו הגשת תלונות שווא היא מסימני ההיכר של האשה. אתעלם לרגע מהעובדה שהזחת הדיון הזאת מהווה עוד כלי עזר למשילות הגברית, על ידי הפיכת האשה הקורבן לשקרנית בכוח, ודיון בה במקום בתוקפיה, ואשיב שדווקא לגוף פסיכולוגי ניטרלי ומנוסה יהיה יתרון במניעת תלונות שווא.
פסיכולוג שמכיר על בוריים סימפטומים והתנהגויות של נפגעות תקיפה מינית, הוא סייסמוגרף מצוין וגלאי שקר נפלא; הוא אוחז בכלים מקצועיים יעילים לנתח את אופן הביטוי המילולי, את שפת הגוף, וכמובן את ההתנהגות הלא מודעת האופיינית לנפגעות תקיפה מינית. מי שרוצה להגיש תלונת שווא, תעדיף עשרות מונים לעשות זאת מול שוטר חסר ידע והשכלה בנושא ולפיכך קל לתמרון, מאשר מול איש מקצוע שיכול לאבחן בכלים מקצועיים מדויקים אם עברה תקיפה מינית.
באונס השני משתתפים המשטרה, בית המשפט, התקשורת והציבור עצמו, והוא אונס המוני ואכזרי, שתפקידו העיקרי לחזק את המשילות הגברית על ידי חבלה בטיפול באונס הראשון. אי לכך, הגשת תלונה חייבת להיות פטורה ממנו. מותר שתעיק במידה, כמו שהגשת תלונה על פריצה לבית או על תקיפה פיזית שאינה מינית, מעיקה. אבל אין שום סיבה להפוך אותה לחוויה טראומטית חמורה נוספת, בשעה שהפתרון זמין ודורש משאבים סבירים בהחלט.
בשלוש דרכים משמר אקט האונס את המשילות הגברית:
האחת — בעצם התרחשותו. האקט מאשש לאנס ולנאנסת את מעמדם כשולט ונשלט, ומאותת על "הסכם שלום" בין־גברי: אני ואתה לא נלחמים זה בזה, אלא נהנים לפי התור מהשלל, וכך מייצבים את הקואליציה לשימור משילותנו.
השנייה — בידיעה על זמינותו. גם מבלי שיתבצע, מצליחה היתכנותו של האונס לגרום לאשה להתנהג באופן זהיר ומכווץ, פוסעת בשדה מוקשים של תקיפות מיניות, מודעת לאסון שעלול להתרגש עליה בכל מקום ובכל זמן ולשנות את חייה.
אבל הדרך השלישית היא המתוחכמת והאכזרית מכולן: כדי לבקש סעד וצדק לאחר תקיפה מינית נאלצת קורבן התקיפה לפנות אל המנגנונים המטפלים בתלונות מסוג זה, ובכך להתמסר ל"טקס אונס" נוסף, חוקי הפעם. המשטרה ובתי המשפט הם מנגנונים גבריים, שהוקמו על ידי גברים בעבור גברים. הם לא מותאמים לשימושן של נשים שהותקפו מינית. אוכלוסיית הנשים לא מקבלת מענה מהגופים והמוסדות, למרות שהיא מממנת אותם במסיה על מנת שיטפלו בה בעת צרה. כתוצאה מכך, יותר מ–80% מהנשים המותקפות מינית לא מגישות תלונה, ומרבית אלה שכן אוזרות עוז להתלונן, נשברות ומוותרות בדרך.
התשאול שעוברות המתלוננות במשטרה נערך במתכונת של הטרדה מינית חמורה, למרות שלשוטרים המתשאלים אין כוונה להטריד מינית. ההטרדה נובעת מעצם הסיטואציה: שאלות על גופה של המתלוננת, גופו של התוקף, איברי המין של המתלוננת ושל התוקף ומגע ביניהם — שאלות חודרניות שנחוות אצל המתלוננת כהטרדה מינית שלא רק שהיא אינה יכולה להתגונן מפניה, אלא היא אף נאלצת לשתף אתה פעולה.
מי ששורדת את החקירה ממשיכה אל הביזוי וההשפלה שתספוג בבית המשפט: חיטוט בהרגליה המיניים והפקרת האוטונומיה שלה לכל דיכפין. ביזויה באותה עת על ידי התקשורת, שעוסקת בה ובמה שנעשה בגופה כב"נושא חם" הראוי לדיון ציבורי, הוא עוד היבט של חומת המגן של המשילות הגברית, שמבטיחה לכל נפגעת תקיפה מינית ש"תלשין" גורל מר. אם נוסיף לכל האמור לעיל את כמות ההרשעות הזעומה ואת הענישה המגוחכת בדרך כלל, לא יהיה מנוס מלהסיק שאין לנפגעות טעם להתלונן.
אבל ההירתעות מהגשת תלונות מנציחה ומעודדת בעצמה את תרבות האונס; היא מעודדת תוקפים תחת שיורתעו. אי לכך נדרשת פעולה דחופה לשינוי המצב מהיסוד. מוצע לפעול לאלתר להקמת גופים אלטרנטיביים, שיוכשרו לטיפול ייחודי, ייעודי, בעבירות תקיפה מינית, ויפעלו לצד המשטרה וכחלק מהמערכת המשפטית.
כשאשה מתלוננת על תקיפה מינית, השוטרים לא עורכים לה בדיקה גינקולוגית. הם מסתפקים במסמכי הבדיקה שעשו רופאים מקצועיים. בדומה, צריך למצוא דרך לעקוף ולהימנע מכל שיחה בין החוקרים לבין המתלוננת בנוגע לגוף שלה, לאיברי המין שלה ולמה שנעשה בהם במהלך התקיפה. לשם כך יש להקים גוף שיתווך בין המתלוננת לבין המשטרה בכל הנוגע לתיאור השתלשלות האירועים בפגיעה המינית עצמה. יש לבנות גוף חדש, ניטרלי, שאינו כפוף לשום מנגנון, ושמורכב מפסיכולוגים קליניים מנוסים בתחום הפגיעה המינית, שיוכשרו באופן מיוחד לטיפול בתלונות על עבירות מין. במקביל — כפי שהציעה אור מרוני בעצומה שהפיצה ברשתות החברתיות — יש להקים בית דין מיוחד לטיפול בעבירות מין. בית הדין הזה יעבוד גם הוא בשיתוף פעולה עם גוף הפסיכולוגים הקליניים הניטרלי.
ולבסוף, בכל פעם שעולה נושא התלונות על תקיפה מינית, מיד, כמו תאום סיאמי, עולה נושא תלונות השווא. כאילו הגשת תלונות שווא היא מסימני ההיכר של האשה. אתעלם לרגע מהעובדה שהזחת הדיון הזאת מהווה עוד כלי עזר למשילות הגברית, על ידי הפיכת האשה הקורבן לשקרנית בכוח, ודיון בה במקום בתוקפיה, ואשיב שדווקא לגוף פסיכולוגי ניטרלי ומנוסה יהיה יתרון במניעת תלונות שווא.
פסיכולוג שמכיר על בוריים סימפטומים והתנהגויות של נפגעות תקיפה מינית, הוא סייסמוגרף מצוין וגלאי שקר נפלא; הוא אוחז בכלים מקצועיים יעילים לנתח את אופן הביטוי המילולי, את שפת הגוף, וכמובן את ההתנהגות הלא מודעת האופיינית לנפגעות תקיפה מינית. מי שרוצה להגיש תלונת שווא, תעדיף עשרות מונים לעשות זאת מול שוטר חסר ידע והשכלה בנושא ולפיכך קל לתמרון, מאשר מול איש מקצוע שיכול לאבחן בכלים מקצועיים מדויקים אם עברה תקיפה מינית.
באונס השני משתתפים המשטרה, בית המשפט, התקשורת והציבור עצמו, והוא אונס המוני ואכזרי, שתפקידו העיקרי לחזק את המשילות הגברית על ידי חבלה בטיפול באונס הראשון. אי לכך, הגשת תלונה חייבת להיות פטורה ממנו. מותר שתעיק במידה, כמו שהגשת תלונה על פריצה לבית או על תקיפה פיזית שאינה מינית, מעיקה. אבל אין שום סיבה להפוך אותה לחוויה טראומטית חמורה נוספת, בשעה שהפתרון זמין ודורש משאבים סבירים בהחלט.
