לילה שכזה
חזרתי למשרד בערב, אחרי יום ארוך של ישיבות עם כל מיני ׳מקבלי החלטות׳ וכאלה שיושבים על התקציב, מותשת ורעבה. ממילא כבר הלך לי הערב, לפחות אשלח כמה מיילים, ואנקה את השולחן. מחר אני בחופשה קצרה עם הילדים, שנייה לפני שהחופש (הסיוט) הגדול נגמר, ואני אוהבת להשאיר את השולחן שלי ריק.
בכניסה לחניון המאבטח עוצר אותי. דווקא עכשיו אני לא מוצאת את תעודת העובד שלי. אני חופרת בתיק. לשווא.,מה את עושה כאן בשעה כזו?המשרדים נסגרים עוד חצי שעה, מאיזה משרד אמרת שאת?
נתתי לו את כל הפרטים המזהים הנדרשים, קומה 17, באגף הצפוני. אתה יכול לבדוק, באתי לסגור כמה דברים ותכף יוצאת הביתה.
המאבטח התרצה, דווקא בעל צדודית נאה ציינתי ביני לבין עצמי. אבל צעיר. כמה צעיר.
החנתי את הרכב ועליתי בבניין הדומם והחשוך לקומה המיועדת.
במסדרון דלק אור ניאון, אבל במשרד האורות היו כבויים. ככה זה אצלנו, כל האורות כבים באופן אוטומטי ע״י המחשב בערב המאוחר, ומי שנשאר לעבוד צריך לפנות למוקד הביטחון, ולאחר הזדהות קצרה ומתן פרטים אודות הקומה ומיקום האגף, המאבטחים מדליקים עבורו את האור והמיזוג.
הקשתי את הקוד על המקלדת, פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון הפנימי החשוך. החדר שלי נמצא בעומק הקומה, וכדי להתקשר לביטחון אני צריכה להגיע אל השולחן שלי.
החשיכה עטפה אותי בעלטה, רק המיית הרוח הנושבת דרך איזה חריץ חלון פתוח, הפריעה את הדממה. נקישות העקבים שלי הדהדו וחזרו אלי מקירות המשרד הריק, פסעתי לאיטי פנימה, חולפת על פני החדרים הריקים, החשוכים, מסובבת ראשי לאחור מדיי פעם. מישהו נוסף נמצא כאן, מהתל בי? רעשים עמומים או שמא דמיוני הפורה ותו לא, כך או כך לוותה אותי תחושה מטרידה, המחשבה שמישהו עוקב אחרי החלה להתגנב לראשי, נכנסתי למשרד, והגפתי את הדלת.
הנה אני כאן, במשרד הקטן המוגן שלי, ׳הכל בראש שלך׳ אמרתי לעצמי והחזרתי את נשימתי לסידרה.
הקפתי את השולחן ונעמדתי צמודה לקיר הזכוכית הגדול.
העיר כולה פרושה מתחתיי, המראה מהקומה ה17 של עורקי התחבורה המרשתים את העיר בצבעוניות פנסי המכוניות, דמה לתפאורת מועדון בינגו שתלוי בו לוח אלקטרוני ענק, ונורותיו מצטרפות לכדי דימויים שונים, בצבעים צעקניים ומהבהבים ברקע.
קרסתי לתוך הכסא המסתובב, חלצתי את נעלי העקב, והרמתי את רגלי מעלה על השולחן, זו על זו, מציירת מעגלים באוויר עם כפות רגלי המשוחררות, נהנית מהשקט ומהחושך שעוטף אותי מכל צדדי.
נטלתי את השפורפרת בידי, חייגתי את המספר של הביטחון, והמתנתי.
אין מענה.
חייגתי בשנית. עונה לי תקליט לניתוב שיחות. שוב, ללא מענה.
תחושה של חוסר נוחות.
שוב מחייגת, ממתינה, מנתקת.
אולי המרכזיית טלפונים לא תקינה, מחייגת הפעם מהנייד.
אין מענה.
מנסה בשנית.
בעודי ממתינה על הקו, וסבלנותי כבר על סף פקיעה, אני שומעת רעש עמום ומוכר מעומק הקומה.
מנסה לזהות מה מקור הרעש, הכרוז של המעלית מכריז על הקומה- המעלית נעצרה בקומה ה17 והדלת נפתחה.
פסיעות נשמעות במסדרון.
אני משתתקת, לא זזה בכיסאי.
מי זה יכול להיות בשעה כזו?
פחד מחלחל לתודעתי.
הפסיעות ממשיכות, ואני שומעת את הזמזום של הקשת הקוד, וצלצול דלת המשרד בהיפתחה.
הפסיעות נעשות איטיות יותר, אך מתקדמות בהדרגה לעבר משרדי.
אני ממשיכה בנסיונות החיוג אל מוקד הביטחון ללא הועיל.
אין מענה.
נקישה על הדלת מלווה בפתיחתה בתנועה מהירה ובטוחה.
במפתן ניצב לו המאבטח שניתקלתי בו בכניסה לחניון. הוא נכנס בשקט פנימה, סוגר את הדלת אחריו, ונשען עליה, מתבונן בי ושותק.
מרוב תדהמה אני לא מוציאה הגה.
כל גופי דרוך, וידי אוחזת בחוזקה בעט כל שהיא, מוכנה לנעוץ אותה בו במידת הצורך.
׳חיפשת אותי?׳ המאבטח שובר ראשון את השתיקה.
׳אני? לא, מה פתאום?׳ עניתי בשקט.
׳את בטוחה שלא חייגת אלי?׳ קיבלתי קריאה.
׳כן, כלומר, אה..חייגתי למוקד כדי שידליקו לי את האור׳ עניתי, בהיסוס. לא מבינה מה בעצם הוא רוצה ממני. לא יודעת אם אני צריכה לחשוש.
׳אני דווקא קיבלתי את הרושם שאת זקוקה לסיוע מאבטח כאן, במשרד, באופן אישי׳ ענה לאט ובהטעמה, והחל לפרום את כפתורי חולצת מדי המאבטח השחורה שלו, באיטיות מתריסה.
ראשון פרם את כפתור הצווארון, ואחריו עוד כפתור, ועוד.
וחדל. שיניו בהקו פתאום, האם חייך? מחזירות בלובנן אור מאיזה מקור עלום, נוצצות על רקע העלטה.
אני נטועה בכיסאי.
לא זזה, לא נושמת.
רגלי על השולחן כמשקולות. כבדות.
הוא פוסע שתי פסיעות אל צד השולחן, מחזיק קלות בקרסולי, מרים אותם ומתיישב תחתם על קצה השולחן, ממקם מחדש את קרסולי על ירכיו, ומתחיל בעדינות ללטף את כריות כפות הרגליים שלי.
אני נוקשה כבול עץ.
קפואה.
׳את בטח כבר שעות ארוכות על הרגליים, ועוד על עקבים!, לא פלא שהרגליים שלך כל כך תפוסות׳ הוא אומר, ואצבעותיו חופרות בכפות רגלי שמסרבות לשתף איתי פעולה ומגיבות בכניעה למגע ידיו המעסות.
הראש שלי עומד להתפקע מרוב מחשבות.
מה הוא רוצה?...
מה אני רוצה?
....הוא דווקא נאה!?
מה זה קשור? מה הוא מתפרץ ככה למשרד, זה עלול להיגמר רע!
מה לעשות??!!....
מה אכפת לך, קצת פינוק לא יזיק לך!
הוא נראה חמוד וצעיר, לא פינטזת על מאבטח ממש הבוקר?! כשחלפת על פני המאבטחים בהפסקת הסיגריה שלך?....
מחשבות.
כמה מחשבות.
כיביתי את המחשבות.
כולן, אחת אחת.
נשמתי עמוק, הרמתי באחת את רגלי ממנו, הורדתי אותן לרצפה ונעמדתי.
׳אם כך הם פני הדברים, ואתה מציע לי באופן וולונטרי את הסיוע האישי שלך, אז שיהיה לך ברור: אני, ורק אני קובעת מה יקרה פה כאן ועכשיו, וברגע שארצה, אתה תתחפף מכאן ותשמור לעצמך את מה שיש לך לומר, כן?׳ ׳או שתחזור למוקד שלך ותעזוב אותי בשקט׳.
המילים יצאו מפי לאט ובקול ברור ובוטח. כל כך התפלאתי מקור הרוח שיצא ממני, עד כי לא הייתי בטוחה כלל שאני היא זו שדיברה.
מסתבר שגם הוא הופתע. מבטו הלך והרצין, אך בהדרגה התחלף לכדי חיוך מתריס בחלקו, מתגרה, חיוך שאומר: אני שלך עכשיו, אבל עוד עלול להפתיע אותך, אז תיזהרי...
השבתי לו בחיוך משלי.
מבט ישיר לעיניים מלווה בפיסוק קל של השפתיים, שירבבתי לשוני לעברו, כבדרך אגב, והתחלתי לפרום לאט ובסבלנות את כפתורי חולצתי המחויטת, עיני לא משו מעיניו, ואצבעותי לא פסקו מפעולתן, בעוד עיניו גלשו באיטיות מגובה עיני, לגובה שדיי, מחכות בציפייה לבד שיורחק לצדדים, ויחשוף את גופי. הוא נאבק, מנסה להחזיר את מבטו לגובה עיני, למשחק השליטה במבטים בנינו, אך הוא נכנע לסקרנות, לכמיהה לראות אותי מתערטלת מולו.
כפתורי פרומים כולם. החולצה שמוטה, פתוחה על כתפי.
מבטו מהופנט ונתון בשדיי.
איזה ילד! חשבתי לעצמי, משתעשעת.
הסרתי את החולצה כליל, הושטטי ידי לאחור, פרמתי את הקרסים של החזיה במהירות והסרתי גם אותה כליל.
שדיי חשופים.
רכים, גולשים מעט מטה ולצדדים,
עכשיו שאין לפניהם מחסום שמרסן אותם לתוכו הם מתגלים במלא נדיבותם, והפטמות שלי דרוכות וזקורות. מצפות לבאות.
אני נשענת לאחור כנגד קיר הזכוכית הגדול, ומושיטה את שתי אצבעותי המורות אל עבר פי, מלחלחת בלשוני את קצות אצבעותי, ומורידה אותן לעבר העטרות שלי.
מוליכה אותן במעגל, כל אצבע על העטרה שלה, בהתאמה, מקיפה את העטרה במעגל איטי, ולבסוף מטפסת אל הקצה הזקור וצובטת אותו, מושכת קלות.
אנחה שקטה נמלטת מגרוני, נעים לי, אני מגורה מעט, קצת מרחפת.
כמעט שכחתי שגם הוא כאן איתי, קרוב, מביט מי משתאה.
צווארו חם, בוער, מבטו שבוי בי, נתון לחסדי, ואני רואה איך אגנו מתחיל לזוע בחוסר נוחות על מקומו, מבינה שהתזוזה בחלציו מקשה עליו, והוא נבוך מעט, מופתע ממבוכתו.
חזרתי למשרד בערב, אחרי יום ארוך של ישיבות עם כל מיני ׳מקבלי החלטות׳ וכאלה שיושבים על התקציב, מותשת ורעבה. ממילא כבר הלך לי הערב, לפחות אשלח כמה מיילים, ואנקה את השולחן. מחר אני בחופשה קצרה עם הילדים, שנייה לפני שהחופש (הסיוט) הגדול נגמר, ואני אוהבת להשאיר את השולחן שלי ריק.
בכניסה לחניון המאבטח עוצר אותי. דווקא עכשיו אני לא מוצאת את תעודת העובד שלי. אני חופרת בתיק. לשווא.,מה את עושה כאן בשעה כזו?המשרדים נסגרים עוד חצי שעה, מאיזה משרד אמרת שאת?
נתתי לו את כל הפרטים המזהים הנדרשים, קומה 17, באגף הצפוני. אתה יכול לבדוק, באתי לסגור כמה דברים ותכף יוצאת הביתה.
המאבטח התרצה, דווקא בעל צדודית נאה ציינתי ביני לבין עצמי. אבל צעיר. כמה צעיר.
החנתי את הרכב ועליתי בבניין הדומם והחשוך לקומה המיועדת.
במסדרון דלק אור ניאון, אבל במשרד האורות היו כבויים. ככה זה אצלנו, כל האורות כבים באופן אוטומטי ע״י המחשב בערב המאוחר, ומי שנשאר לעבוד צריך לפנות למוקד הביטחון, ולאחר הזדהות קצרה ומתן פרטים אודות הקומה ומיקום האגף, המאבטחים מדליקים עבורו את האור והמיזוג.
הקשתי את הקוד על המקלדת, פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון הפנימי החשוך. החדר שלי נמצא בעומק הקומה, וכדי להתקשר לביטחון אני צריכה להגיע אל השולחן שלי.
החשיכה עטפה אותי בעלטה, רק המיית הרוח הנושבת דרך איזה חריץ חלון פתוח, הפריעה את הדממה. נקישות העקבים שלי הדהדו וחזרו אלי מקירות המשרד הריק, פסעתי לאיטי פנימה, חולפת על פני החדרים הריקים, החשוכים, מסובבת ראשי לאחור מדיי פעם. מישהו נוסף נמצא כאן, מהתל בי? רעשים עמומים או שמא דמיוני הפורה ותו לא, כך או כך לוותה אותי תחושה מטרידה, המחשבה שמישהו עוקב אחרי החלה להתגנב לראשי, נכנסתי למשרד, והגפתי את הדלת.
הנה אני כאן, במשרד הקטן המוגן שלי, ׳הכל בראש שלך׳ אמרתי לעצמי והחזרתי את נשימתי לסידרה.
הקפתי את השולחן ונעמדתי צמודה לקיר הזכוכית הגדול.
העיר כולה פרושה מתחתיי, המראה מהקומה ה17 של עורקי התחבורה המרשתים את העיר בצבעוניות פנסי המכוניות, דמה לתפאורת מועדון בינגו שתלוי בו לוח אלקטרוני ענק, ונורותיו מצטרפות לכדי דימויים שונים, בצבעים צעקניים ומהבהבים ברקע.
קרסתי לתוך הכסא המסתובב, חלצתי את נעלי העקב, והרמתי את רגלי מעלה על השולחן, זו על זו, מציירת מעגלים באוויר עם כפות רגלי המשוחררות, נהנית מהשקט ומהחושך שעוטף אותי מכל צדדי.
נטלתי את השפורפרת בידי, חייגתי את המספר של הביטחון, והמתנתי.
אין מענה.
חייגתי בשנית. עונה לי תקליט לניתוב שיחות. שוב, ללא מענה.
תחושה של חוסר נוחות.
שוב מחייגת, ממתינה, מנתקת.
אולי המרכזיית טלפונים לא תקינה, מחייגת הפעם מהנייד.
אין מענה.
מנסה בשנית.
בעודי ממתינה על הקו, וסבלנותי כבר על סף פקיעה, אני שומעת רעש עמום ומוכר מעומק הקומה.
מנסה לזהות מה מקור הרעש, הכרוז של המעלית מכריז על הקומה- המעלית נעצרה בקומה ה17 והדלת נפתחה.
פסיעות נשמעות במסדרון.
אני משתתקת, לא זזה בכיסאי.
מי זה יכול להיות בשעה כזו?
פחד מחלחל לתודעתי.
הפסיעות ממשיכות, ואני שומעת את הזמזום של הקשת הקוד, וצלצול דלת המשרד בהיפתחה.
הפסיעות נעשות איטיות יותר, אך מתקדמות בהדרגה לעבר משרדי.
אני ממשיכה בנסיונות החיוג אל מוקד הביטחון ללא הועיל.
אין מענה.
נקישה על הדלת מלווה בפתיחתה בתנועה מהירה ובטוחה.
במפתן ניצב לו המאבטח שניתקלתי בו בכניסה לחניון. הוא נכנס בשקט פנימה, סוגר את הדלת אחריו, ונשען עליה, מתבונן בי ושותק.
מרוב תדהמה אני לא מוציאה הגה.
כל גופי דרוך, וידי אוחזת בחוזקה בעט כל שהיא, מוכנה לנעוץ אותה בו במידת הצורך.
׳חיפשת אותי?׳ המאבטח שובר ראשון את השתיקה.
׳אני? לא, מה פתאום?׳ עניתי בשקט.
׳את בטוחה שלא חייגת אלי?׳ קיבלתי קריאה.
׳כן, כלומר, אה..חייגתי למוקד כדי שידליקו לי את האור׳ עניתי, בהיסוס. לא מבינה מה בעצם הוא רוצה ממני. לא יודעת אם אני צריכה לחשוש.
׳אני דווקא קיבלתי את הרושם שאת זקוקה לסיוע מאבטח כאן, במשרד, באופן אישי׳ ענה לאט ובהטעמה, והחל לפרום את כפתורי חולצת מדי המאבטח השחורה שלו, באיטיות מתריסה.
ראשון פרם את כפתור הצווארון, ואחריו עוד כפתור, ועוד.
וחדל. שיניו בהקו פתאום, האם חייך? מחזירות בלובנן אור מאיזה מקור עלום, נוצצות על רקע העלטה.
אני נטועה בכיסאי.
לא זזה, לא נושמת.
רגלי על השולחן כמשקולות. כבדות.
הוא פוסע שתי פסיעות אל צד השולחן, מחזיק קלות בקרסולי, מרים אותם ומתיישב תחתם על קצה השולחן, ממקם מחדש את קרסולי על ירכיו, ומתחיל בעדינות ללטף את כריות כפות הרגליים שלי.
אני נוקשה כבול עץ.
קפואה.
׳את בטח כבר שעות ארוכות על הרגליים, ועוד על עקבים!, לא פלא שהרגליים שלך כל כך תפוסות׳ הוא אומר, ואצבעותיו חופרות בכפות רגלי שמסרבות לשתף איתי פעולה ומגיבות בכניעה למגע ידיו המעסות.
הראש שלי עומד להתפקע מרוב מחשבות.
מה הוא רוצה?...
מה אני רוצה?
....הוא דווקא נאה!?
מה זה קשור? מה הוא מתפרץ ככה למשרד, זה עלול להיגמר רע!
מה לעשות??!!....
מה אכפת לך, קצת פינוק לא יזיק לך!
הוא נראה חמוד וצעיר, לא פינטזת על מאבטח ממש הבוקר?! כשחלפת על פני המאבטחים בהפסקת הסיגריה שלך?....
מחשבות.
כמה מחשבות.
כיביתי את המחשבות.
כולן, אחת אחת.
נשמתי עמוק, הרמתי באחת את רגלי ממנו, הורדתי אותן לרצפה ונעמדתי.
׳אם כך הם פני הדברים, ואתה מציע לי באופן וולונטרי את הסיוע האישי שלך, אז שיהיה לך ברור: אני, ורק אני קובעת מה יקרה פה כאן ועכשיו, וברגע שארצה, אתה תתחפף מכאן ותשמור לעצמך את מה שיש לך לומר, כן?׳ ׳או שתחזור למוקד שלך ותעזוב אותי בשקט׳.
המילים יצאו מפי לאט ובקול ברור ובוטח. כל כך התפלאתי מקור הרוח שיצא ממני, עד כי לא הייתי בטוחה כלל שאני היא זו שדיברה.
מסתבר שגם הוא הופתע. מבטו הלך והרצין, אך בהדרגה התחלף לכדי חיוך מתריס בחלקו, מתגרה, חיוך שאומר: אני שלך עכשיו, אבל עוד עלול להפתיע אותך, אז תיזהרי...
השבתי לו בחיוך משלי.
מבט ישיר לעיניים מלווה בפיסוק קל של השפתיים, שירבבתי לשוני לעברו, כבדרך אגב, והתחלתי לפרום לאט ובסבלנות את כפתורי חולצתי המחויטת, עיני לא משו מעיניו, ואצבעותי לא פסקו מפעולתן, בעוד עיניו גלשו באיטיות מגובה עיני, לגובה שדיי, מחכות בציפייה לבד שיורחק לצדדים, ויחשוף את גופי. הוא נאבק, מנסה להחזיר את מבטו לגובה עיני, למשחק השליטה במבטים בנינו, אך הוא נכנע לסקרנות, לכמיהה לראות אותי מתערטלת מולו.
כפתורי פרומים כולם. החולצה שמוטה, פתוחה על כתפי.
מבטו מהופנט ונתון בשדיי.
איזה ילד! חשבתי לעצמי, משתעשעת.
הסרתי את החולצה כליל, הושטטי ידי לאחור, פרמתי את הקרסים של החזיה במהירות והסרתי גם אותה כליל.
שדיי חשופים.
רכים, גולשים מעט מטה ולצדדים,
עכשיו שאין לפניהם מחסום שמרסן אותם לתוכו הם מתגלים במלא נדיבותם, והפטמות שלי דרוכות וזקורות. מצפות לבאות.
אני נשענת לאחור כנגד קיר הזכוכית הגדול, ומושיטה את שתי אצבעותי המורות אל עבר פי, מלחלחת בלשוני את קצות אצבעותי, ומורידה אותן לעבר העטרות שלי.
מוליכה אותן במעגל, כל אצבע על העטרה שלה, בהתאמה, מקיפה את העטרה במעגל איטי, ולבסוף מטפסת אל הקצה הזקור וצובטת אותו, מושכת קלות.
אנחה שקטה נמלטת מגרוני, נעים לי, אני מגורה מעט, קצת מרחפת.
כמעט שכחתי שגם הוא כאן איתי, קרוב, מביט מי משתאה.
צווארו חם, בוער, מבטו שבוי בי, נתון לחסדי, ואני רואה איך אגנו מתחיל לזוע בחוסר נוחות על מקומו, מבינה שהתזוזה בחלציו מקשה עליו, והוא נבוך מעט, מופתע ממבוכתו.
)
