פתי בר עם שוקולד
New member
לילה טוב ../images/Emo1.gif
זה היה ערב קריר ואפל. בזמן שהיום אט אט נופח את נשמתו, יושבים אנו בחדרינו האינטימיים בהילטון 191. אחד משחק איקס עיגול עם עצמו, אחד עוסק ברצח המוני של יתושים, אחד ניסה ללמוד למבחן מחר ונרדם על הספר. את האווירה הפסטורלית הזו קוטעות הצעקות של המדריכה התורנית. "הילטון 191, כיבוי אורות!". הבשורה נופלת כרעם ביום בהיר. "כיבוי אורות? מה?! כבר עשר וחצי?!" כולם בזריזות עושים את הסידורים שלהם תחת האור הלבן הבוהק של הקומה למטה. בחוץ נשמעות הצעקות הרגילות של המדריכה. "מהזה?! מי מתקלח בשעה הזאת?", "לא, אין עכשיו לצאת לשתות, היה לך יום שלם לשתות". "לא, אין עכשיו לצאת להשתין, היה לך יום שלם להשתין"
נו טוב, חורקים שיניים ונשארים עם פה יבש ושלפוחית מלאה. שוחרים עייפים עם ורידים אדומים בעיניים נשכבים לישון. בזמן שאתה כבר בטוח שסיימת כל מה שצריך לעשות, ואתה צועד אט אט אל המיטה, האורות למטה נסגרים בכיבוי האורות האחרון. אבל חוק מרפי קובע שדווקא אחרי כיבוי האורות תגלה ששכחת את הפלאפון בכיס של הג'ינס. שנמצא זרוק איפשהוא ברחבי הארון הנעול שלך. מניסיון העבר כולנו כבר מומחים בלנווט ברחבי הארון תחת אורו הפעוט של מסך הסלולרי של החבר. האבידה נמצאת, השעון המעורר מכוון וסוף סוף אפשר ללכת לישון. כן, בטח. אז ככה, החדר הממוצע מתחלק ל4 טיפוסים של בני האדם: -העייף ("תנו לישון כבר יא זונות") -המוזר ("אמא... אמא... זה אתה סבא...?") -היותר מוזר ("הידעתם שרק יתושות ממין נקבה עוקצות?") -והקרוע ("כמה שאני חושב על זה, המורה לחשמל דומה לחציל הפוך"
") עכשיו, העייף כרגיל רוצה לישון. אחד קם מהמיטה, ניגש לאחד שכבר חצי ממנו נמצא בחלומות מתוקים על גמדים שמטפסים על עצי ברוש ותחיל לצעוק עליו "איפה חיים?!?! איפה חיים?!?!?" כשאף אחד לא יודע מי זה לעזאזל חיים ומה הוא קשור אליו. זה נהיה יותר מצחיק כשהוא מתחיל להרביץ למי שהוא ניגש אליו בגלל שהוא לא אומר לו איפה חיים. מוזר אחר מחליט שהוא רעב ונותן ביס באצבע של חבר שלו כי הוא חשב שזה אצבע שוקולד (מקרה אמיתי לחלוטין). זעקות הכאב מחלחלות בנו על עצם היום הזה. בסוף העייפות מכניעה את כולם ואנחנו פורשים לשינה. אבל אתם לא לבד בלילה. היתושים אורבים... בזמן שאתה מנסה להרדם, אתה שומע זמזום מוכר אך מרתיע. אתה מכסה כל סנטימטר רבוע בגוף כדי לגונן על עצמם, מלבד חור קטן לאף הזקוק לאוויר צח. מסתבר שגם את החור הזה הם מצאו. בתחושת כניעה אתה פורש לארץ החלומות. את היום מחר תבלה בגירוד אינסופי של שורת העקיצות על הרגל שלך
בלילה תזכה לראות את הצד האחר בחבריך לחדר. אחד מהם שולט בגיברישית מדוברת מתוך שינה. אני בטוח שהדיאלוגים שהוא מנהל עם עצמו מתוך שינה היו מאוד מעניינים אם היינו מבינים מה לעזעזל הבנאדם אומר... ויש את האחד שלא רק מדבר מתוך שינה. הוא צועק מתוך שינה. אין פלא שהוא מתעורר בלילה. ויש את הטיפוס הממש מפחיד שתפסת אותו משתין לבקבוק מתוך שינה. לידו כבר לא תוכל לישון בשקט. הבוקר מתחיל בצלצול שעונים מעוררים הנותנים לפלאפונים שלנו להביע את הצד האומנותי שבהם. אחרי 10 דקות של ניסיונות לפקוח את העיניים ושבע שעונים מעוררים בו זמנית, מישהו קם ובועט בפלפונים. דממה. ברקע נשמעים קולות חריקה של הקפיצים במיטה. את הרבע שעה הבאה תבלה בניסיונות להעיר את החבר שלך בשלל דרכים מקוריות. "משה (שם בדוי), קום כבר". "משה, קום!!!" "סעמק איתך משה. קום כבר." אחרי שהשלב הקולי כושל, מתחיל השלב המעשי שכולל שימוש בשלל אמצעים שימושיים (פלאפונים, כריות, כסאות, בניאדם). קשה לצפות מבנאדם שיתעורר בקלות, הרי היה לילה מעייף, לא?
- - - - - - ברוך ה' אלוהינו בורא שיעורי בסיס להשלים בהם שעות שינה. אמן.
זה היה ערב קריר ואפל. בזמן שהיום אט אט נופח את נשמתו, יושבים אנו בחדרינו האינטימיים בהילטון 191. אחד משחק איקס עיגול עם עצמו, אחד עוסק ברצח המוני של יתושים, אחד ניסה ללמוד למבחן מחר ונרדם על הספר. את האווירה הפסטורלית הזו קוטעות הצעקות של המדריכה התורנית. "הילטון 191, כיבוי אורות!". הבשורה נופלת כרעם ביום בהיר. "כיבוי אורות? מה?! כבר עשר וחצי?!" כולם בזריזות עושים את הסידורים שלהם תחת האור הלבן הבוהק של הקומה למטה. בחוץ נשמעות הצעקות הרגילות של המדריכה. "מהזה?! מי מתקלח בשעה הזאת?", "לא, אין עכשיו לצאת לשתות, היה לך יום שלם לשתות". "לא, אין עכשיו לצאת להשתין, היה לך יום שלם להשתין"
אם זה הסיפורים שאתם מספרים בגיל 16+ תחשבו מה יהיה בעתיד
