משתתף ותיק
New member
לילה בלי כוכב
כשזה קרה חשבתי שבעוד כמה שנים, ממרחק הזמן, הסיפור הזה ישעשע אותי. הוא לא. וזה מה שהיה: עליתי לישיבה גדולה. אחרי חצי שנה אישרו לי לעבוד אצל אדם שמעסיק כל מיני כאלה, "בחורים שלא אוהבים ללמוד". 10 שקלים לשעה. הרווחתי בערך 500 שקל בחודש. הייתי מתעורר ב11 בצהריים בישיבה, הולך לאכול משהו בחנות מאפים אזורית. אח"כ עבודה, ואז יושב במקלט מתחת לבית עד אמצע הלילה. חוזר לישיבה, למיטה, וחוזר חלילה. במקלט, מאחורי ערימות האופניים והסכך, אירגנתי לעצמי עמדה עם מחשב ואינטרנט. זה היה הבילוי שלי בשנים אלה. לילה אחד, בשעה שתיים בערך, אני שומע מבעד לארובות האיוורור המולה, אנשים מדברים. עוד אני מנסה לנחש מה פשר ההתרחשות, דלת המקלט נפתחת בכבדות. החשכתי את המקלט והמתנתי בחושך. הזזתי גם כמה קורות של סוכה. חשבתי שאלו שכנים. קיויתי שלא איחשף. אני בחור ישיבה, מחכה לשידוך. אם אתפס עכשיו יגלו מחשב, אינטרנט, טלפון סלולרי. בלי חליפה. 2 בלילה. ערימת חטאים בלתי ניתנת להכלה. אלומת אור פילחה את חלל המקלט. האיש שמאחוריה קרא החוצה "אמרתי לך, זה בטח חתול". מישהו בחוץ אמר לו שבודאות יש מישהו בפנים. האיש עם הפנס התחיל להזיז את קורות הסוכה והבנתי שאין עוד למה להתחבא. קמתי והתחלתי לנוע לאט, שהאיש לא יעשה משהו בטעות ויפגע בי. עכשיו כבר זיהיתי את מקצועו של בעל הפנס: שוטר. קפאתי במקומי. הוא נכנס, איתו נכנסו עוד שני דיירים מהשכונה, "עסקנים" דמיקולו. הציצו, סקרו את תכולת השולחן. השוטר ביקש ממני לצאת. רשם את פרטיי. לא ידעתי מה זה אומר. בחוץ ראיתי ניידת. אחר כך שאלתי את אחד העסקנים אם עכשיו יש לי רישום פלילי. הוא ציחקק, טפח על כתפי ואמר שהכל בסדר. השוטרים הלכו, בחוץ גיליתי שהם שניים. העסקנים הלכו לפינת הבניין ושוחחו ביניהם. סגרתי את המקלט והתחלתי לטייל, עדיין לא מעכל מה התרחש כאן. מי הזמין משטרה? למה הוא הזמין? באיזה רשות אנשים פולשים ומציצים לעבר מה שאינו שלהם? אחרי 20 דקות שחגתי במעגלים סביב הבניין, חרד, עליתי במדרגות והתיישבתי באפיסת כוחות. פחד מוות. ידעתי שאחד העסקנים מגיע הרבה לישיבה, יש לו חבר "משגיח". התחלתי לחשוב על הסברים למחשב, טלפון וכל הנלווה. למחרת קרא לי המשגיח ההוא. תגיד, עם מי דיברת בטלפון במקלט? עם חבר. עם חבר? תדע ששמעו אותך מדבר "ניבול פה" עם אישה. הכחשתי. לא היה ולא נברא. שאלתי מה שמעו אותי אומר, אולי משפט שאמרתי הוצא מהקשרו. "הוא קרע אותך פעם אחת, אני אקרע אותך פעמיים". זה מה ששמעו אותי אומר. צורת דיבור שלא היתה ולא תהיה סגנוני. עד היום אני נטול מסקנות מהאירוע הזה. הוא נראה לי הזוי, תלוש, לא אמיתי. נזכרתי בו רק כי בדרכי לבית הורי אני עובר סמוך לישיבה, מזהה שם דמויות שהיו איתי כשלמדתי שם ועדיין נותרו באותו מצב. מחכים לשידוך. אני מלא רחמים על השנים המתבזבזות. אבל אודה שיש לי תחושות טובות כשאני עובר שם, זה מעלה לי מחשבות מה הספקתי, מחשבות שאין להן כמעט מקום במירוץ היום יום.
כשזה קרה חשבתי שבעוד כמה שנים, ממרחק הזמן, הסיפור הזה ישעשע אותי. הוא לא. וזה מה שהיה: עליתי לישיבה גדולה. אחרי חצי שנה אישרו לי לעבוד אצל אדם שמעסיק כל מיני כאלה, "בחורים שלא אוהבים ללמוד". 10 שקלים לשעה. הרווחתי בערך 500 שקל בחודש. הייתי מתעורר ב11 בצהריים בישיבה, הולך לאכול משהו בחנות מאפים אזורית. אח"כ עבודה, ואז יושב במקלט מתחת לבית עד אמצע הלילה. חוזר לישיבה, למיטה, וחוזר חלילה. במקלט, מאחורי ערימות האופניים והסכך, אירגנתי לעצמי עמדה עם מחשב ואינטרנט. זה היה הבילוי שלי בשנים אלה. לילה אחד, בשעה שתיים בערך, אני שומע מבעד לארובות האיוורור המולה, אנשים מדברים. עוד אני מנסה לנחש מה פשר ההתרחשות, דלת המקלט נפתחת בכבדות. החשכתי את המקלט והמתנתי בחושך. הזזתי גם כמה קורות של סוכה. חשבתי שאלו שכנים. קיויתי שלא איחשף. אני בחור ישיבה, מחכה לשידוך. אם אתפס עכשיו יגלו מחשב, אינטרנט, טלפון סלולרי. בלי חליפה. 2 בלילה. ערימת חטאים בלתי ניתנת להכלה. אלומת אור פילחה את חלל המקלט. האיש שמאחוריה קרא החוצה "אמרתי לך, זה בטח חתול". מישהו בחוץ אמר לו שבודאות יש מישהו בפנים. האיש עם הפנס התחיל להזיז את קורות הסוכה והבנתי שאין עוד למה להתחבא. קמתי והתחלתי לנוע לאט, שהאיש לא יעשה משהו בטעות ויפגע בי. עכשיו כבר זיהיתי את מקצועו של בעל הפנס: שוטר. קפאתי במקומי. הוא נכנס, איתו נכנסו עוד שני דיירים מהשכונה, "עסקנים" דמיקולו. הציצו, סקרו את תכולת השולחן. השוטר ביקש ממני לצאת. רשם את פרטיי. לא ידעתי מה זה אומר. בחוץ ראיתי ניידת. אחר כך שאלתי את אחד העסקנים אם עכשיו יש לי רישום פלילי. הוא ציחקק, טפח על כתפי ואמר שהכל בסדר. השוטרים הלכו, בחוץ גיליתי שהם שניים. העסקנים הלכו לפינת הבניין ושוחחו ביניהם. סגרתי את המקלט והתחלתי לטייל, עדיין לא מעכל מה התרחש כאן. מי הזמין משטרה? למה הוא הזמין? באיזה רשות אנשים פולשים ומציצים לעבר מה שאינו שלהם? אחרי 20 דקות שחגתי במעגלים סביב הבניין, חרד, עליתי במדרגות והתיישבתי באפיסת כוחות. פחד מוות. ידעתי שאחד העסקנים מגיע הרבה לישיבה, יש לו חבר "משגיח". התחלתי לחשוב על הסברים למחשב, טלפון וכל הנלווה. למחרת קרא לי המשגיח ההוא. תגיד, עם מי דיברת בטלפון במקלט? עם חבר. עם חבר? תדע ששמעו אותך מדבר "ניבול פה" עם אישה. הכחשתי. לא היה ולא נברא. שאלתי מה שמעו אותי אומר, אולי משפט שאמרתי הוצא מהקשרו. "הוא קרע אותך פעם אחת, אני אקרע אותך פעמיים". זה מה ששמעו אותי אומר. צורת דיבור שלא היתה ולא תהיה סגנוני. עד היום אני נטול מסקנות מהאירוע הזה. הוא נראה לי הזוי, תלוש, לא אמיתי. נזכרתי בו רק כי בדרכי לבית הורי אני עובר סמוך לישיבה, מזהה שם דמויות שהיו איתי כשלמדתי שם ועדיין נותרו באותו מצב. מחכים לשידוך. אני מלא רחמים על השנים המתבזבזות. אבל אודה שיש לי תחושות טובות כשאני עובר שם, זה מעלה לי מחשבות מה הספקתי, מחשבות שאין להן כמעט מקום במירוץ היום יום.
