קופסת שימורים
New member
לילה אחרון עם אמא
היי, אני לא כותב קבוע בפורום, אך מחר אני עוזב את בית הוריי לטובת ת"א העיר והאם וחשתי צורך לשתף. אני לא רגשן מטבעי, אבל כנראה שהפרידה קשה אפילו עליי. כתבתי מכתב לאמא שלי. מצרף אותו למי שבא לקרוא. אני. להלן: אמא, רק עכשיו, כשאני אורז את הבגדים זה נראה פתאום מוחשי, אמיתי, מציאותי. מתברר שתהליך השכרת הדירה, המו"מ וחתימת החוזה, היה טכני בלבד. משום שהמציאות טופחת בפניי רק עכשיו. קצת קשה לעכל שהלילה – הלילה – הוא הלילה האחרון שלי בבית. בכל זאת, כמעט 26 שנה של הרגל. אני עוד זוכר איך בתוך ילד ממש קטן, בבית הראשון שלנו, הייתי מרגיש בטוח בלילה כשהייתי שומע את הנחירות של אבא, ומרגיש שיש מי ששומר עלי. אני כותב עכשיו בהפסקה של ארגון הבגדים בשקיות. זה מדהים איך אפשר לארוז את החיים לתוך שקיות. בגדים, מכתבים, ספרים, חפצים אישיים. הכל בתוך השקית השותקת. אמא, אני חושב שאני עושה צעד נכון, שרוב בני אדם עשו ויעשו אותו בגיל מוקדם יותר (לפעמים הרבה יותר מוקדם) מגילי. ובכל זאת, למרות שכבר הרבה זמן אני חושב לצאת מהבית, אני מאמין שלפעמים כדאי לעשות דברים מאוחר יותר, בשלים יותר, נכונים יותר. הלימודים שלי למשל, דווקא בגלל שהתחלתי ללמוד בגיל 24, מרצוני החופשי והמלא, ולא בגיל 21 או 22, היו בי את האנרגיות להשקיע את מה שנדרש ממני, במיוחד בשנה הראשונה והקשה. יש דברים שתמיד אפשר לעשות, ואחרי שעושים אותם קשה להחזיר את הגלגל לאחור. ומשכך – אני מאמין, גם במקרה של הדירה וגם בכלל, לא צריך להיחפז ולמהר. האמת היא גם שמרכז חיי רחוק מלהיות ב***** (העיר בה אנו גרים). הרי שחוץ מלישון כאן, אני לא עושה פה שום דבר. אין לי כמעט שום זיקה לעיר הזו. כמה ימים מהשבוע אני בירושלים, ובשאר הימים בת"א. אצל חברים, בפגישות או בבתי קפה. משכך, המעבר שלי הוא אך טבעי. יש כאן כמובן גם היבטים נוספים. הצורך ללמוד להתמודד לבד (לשטוף כלים לבד? לעשות ספונג'ה? אף פעם לא עשיתי את זה), הצורך לפרטיות ועוד. אפילו המקרה שאירע היום, שכשהפריעו לי לישון, הוא סיבה קלאסית לצורך שלי לפינה שקטה משלי. זה היה סימבולי שדווקא היום, שהייתי כל כך עייף, הערתם אותי מהשינה עם הרעש שעשיתם. דווקא היום, ביומי האחרון כאן. והאמת, בדיעבד, אני אפילו שמח שזה קרה. זה הוכיח לי שעשיתי את הצעד הנכון והמתבקש. כאילו מישהו למעלה אמר: התלבטת? זה בסדר, תעזוב. הנה לך סיבה לכך. ולצד כל ההצדקות, זה כמובן גם לא קל. עובדה שכשארזתי, וגם עכשיו שאני כותב, דמעות חונקות את גרוני. בכל זאת, סגירת מעגל, ואולי אחד הצעדים האישיים הגדולים ביותר שעשיתי בחיי. אמא, רציתי קודם כל להתנצל על כל אותן מריבות קטנות ומטופשות, על כל אותן אמירות לא ראויות שלי שנאמרו בעידנא דריתחא לאורך השנים, ועל כל אותם דברים שעשיתי, ואת אלה שלא (למרות בקשותייך). אז קבלי את התנצלותי הכנה מעומק הלב. סליחה! ורציתי גם להודות. על ההשקעה, המסירות אין קץ, האכפתיות, מגיל קטן ועד היום, על הרצון לעזור גם אם לא תמיד פירשתי את זה נכון, על כל אותן פעמים שהיית שם שכמעט אף אחד לא היה, על הכביסות, האוכל, הניקיון, המצעים ואפילו על אלפי הפעמים שהערת אותי בבוקר (ואני יודע כמה זה קשה). ובקיצור: על האימהות המוצלחת, ממש כמו שכתוב בספר. אז, אמא, תודה! בלי קשר לדירה, וגם אם לא תמיד זה משתקף, תדעי שאני מאוד מאוד מעריך אותך. כאמא וגם כאדם. אין לי ספק שחלק בלתי מבוטל ממכלול התכונות הטובות שבי נלקחו בירושה ממך, והם הועברו באמצעות חינוך לערכים ולמוסר. יהיה קצת מוזר עכשיו מבלי שאף אחד יעיר לי שוב ושוב שלא משכתי את המים באמבטיה או ללא המשפט האלמותי שלך: "למה הנעלים שלך זרוקות באמצע הבית?!?!". יהיה גם קשה בלי הקול העבה של אבא, שנכנס הביתה, צועק בטלפון, ומדליק טלוויזיה בפול ווליום, גם אם כולם ישנים. אז אמא, שוב תודה על הכל! ואחרי הכל, אני במרחק של חצי שעה בלבד (ועוד חצי שעה לחפש חנייה...).
אוהב, אני.
היי, אני לא כותב קבוע בפורום, אך מחר אני עוזב את בית הוריי לטובת ת"א העיר והאם וחשתי צורך לשתף. אני לא רגשן מטבעי, אבל כנראה שהפרידה קשה אפילו עליי. כתבתי מכתב לאמא שלי. מצרף אותו למי שבא לקרוא. אני. להלן: אמא, רק עכשיו, כשאני אורז את הבגדים זה נראה פתאום מוחשי, אמיתי, מציאותי. מתברר שתהליך השכרת הדירה, המו"מ וחתימת החוזה, היה טכני בלבד. משום שהמציאות טופחת בפניי רק עכשיו. קצת קשה לעכל שהלילה – הלילה – הוא הלילה האחרון שלי בבית. בכל זאת, כמעט 26 שנה של הרגל. אני עוד זוכר איך בתוך ילד ממש קטן, בבית הראשון שלנו, הייתי מרגיש בטוח בלילה כשהייתי שומע את הנחירות של אבא, ומרגיש שיש מי ששומר עלי. אני כותב עכשיו בהפסקה של ארגון הבגדים בשקיות. זה מדהים איך אפשר לארוז את החיים לתוך שקיות. בגדים, מכתבים, ספרים, חפצים אישיים. הכל בתוך השקית השותקת. אמא, אני חושב שאני עושה צעד נכון, שרוב בני אדם עשו ויעשו אותו בגיל מוקדם יותר (לפעמים הרבה יותר מוקדם) מגילי. ובכל זאת, למרות שכבר הרבה זמן אני חושב לצאת מהבית, אני מאמין שלפעמים כדאי לעשות דברים מאוחר יותר, בשלים יותר, נכונים יותר. הלימודים שלי למשל, דווקא בגלל שהתחלתי ללמוד בגיל 24, מרצוני החופשי והמלא, ולא בגיל 21 או 22, היו בי את האנרגיות להשקיע את מה שנדרש ממני, במיוחד בשנה הראשונה והקשה. יש דברים שתמיד אפשר לעשות, ואחרי שעושים אותם קשה להחזיר את הגלגל לאחור. ומשכך – אני מאמין, גם במקרה של הדירה וגם בכלל, לא צריך להיחפז ולמהר. האמת היא גם שמרכז חיי רחוק מלהיות ב***** (העיר בה אנו גרים). הרי שחוץ מלישון כאן, אני לא עושה פה שום דבר. אין לי כמעט שום זיקה לעיר הזו. כמה ימים מהשבוע אני בירושלים, ובשאר הימים בת"א. אצל חברים, בפגישות או בבתי קפה. משכך, המעבר שלי הוא אך טבעי. יש כאן כמובן גם היבטים נוספים. הצורך ללמוד להתמודד לבד (לשטוף כלים לבד? לעשות ספונג'ה? אף פעם לא עשיתי את זה), הצורך לפרטיות ועוד. אפילו המקרה שאירע היום, שכשהפריעו לי לישון, הוא סיבה קלאסית לצורך שלי לפינה שקטה משלי. זה היה סימבולי שדווקא היום, שהייתי כל כך עייף, הערתם אותי מהשינה עם הרעש שעשיתם. דווקא היום, ביומי האחרון כאן. והאמת, בדיעבד, אני אפילו שמח שזה קרה. זה הוכיח לי שעשיתי את הצעד הנכון והמתבקש. כאילו מישהו למעלה אמר: התלבטת? זה בסדר, תעזוב. הנה לך סיבה לכך. ולצד כל ההצדקות, זה כמובן גם לא קל. עובדה שכשארזתי, וגם עכשיו שאני כותב, דמעות חונקות את גרוני. בכל זאת, סגירת מעגל, ואולי אחד הצעדים האישיים הגדולים ביותר שעשיתי בחיי. אמא, רציתי קודם כל להתנצל על כל אותן מריבות קטנות ומטופשות, על כל אותן אמירות לא ראויות שלי שנאמרו בעידנא דריתחא לאורך השנים, ועל כל אותם דברים שעשיתי, ואת אלה שלא (למרות בקשותייך). אז קבלי את התנצלותי הכנה מעומק הלב. סליחה! ורציתי גם להודות. על ההשקעה, המסירות אין קץ, האכפתיות, מגיל קטן ועד היום, על הרצון לעזור גם אם לא תמיד פירשתי את זה נכון, על כל אותן פעמים שהיית שם שכמעט אף אחד לא היה, על הכביסות, האוכל, הניקיון, המצעים ואפילו על אלפי הפעמים שהערת אותי בבוקר (ואני יודע כמה זה קשה). ובקיצור: על האימהות המוצלחת, ממש כמו שכתוב בספר. אז, אמא, תודה! בלי קשר לדירה, וגם אם לא תמיד זה משתקף, תדעי שאני מאוד מאוד מעריך אותך. כאמא וגם כאדם. אין לי ספק שחלק בלתי מבוטל ממכלול התכונות הטובות שבי נלקחו בירושה ממך, והם הועברו באמצעות חינוך לערכים ולמוסר. יהיה קצת מוזר עכשיו מבלי שאף אחד יעיר לי שוב ושוב שלא משכתי את המים באמבטיה או ללא המשפט האלמותי שלך: "למה הנעלים שלך זרוקות באמצע הבית?!?!". יהיה גם קשה בלי הקול העבה של אבא, שנכנס הביתה, צועק בטלפון, ומדליק טלוויזיה בפול ווליום, גם אם כולם ישנים. אז אמא, שוב תודה על הכל! ואחרי הכל, אני במרחק של חצי שעה בלבד (ועוד חצי שעה לחפש חנייה...).
אוהב, אני.