ליום השואה

[פרי מגדים]

ליום השואה

יוסלה יוסלה היה בן 12 כשפעם ביום עוזרו של ד"ר מנגלה לקח ממנו דם. כי היה לו דם לד"ר מנגלה לעשות ניסוי רפואי ביוסלה הקטן ובחבריו לצריף במחנה ההשמדה באושוויץ. מנגלה רצה לדעת, מהי הכמות הממוצעת של דם שבלעדיה יותר לא יכול לחיות אף אדם. יוסלה שכבר שש פעמים במשך השבוע הוציאו ממנו דם, ידיו רזות, אצבעותיו שקופות, פניו חיוורים כסיד וראשו נופל מרוב חולשה על חזהו. היה לו עוד כח לזכור, כי מחר בבוקר תהיה זאת הפעם השביעית להקזת הדם . "מחר יום ראשון", קיווה יוסלה, "אולי מנגלה ינוח ממני פעם אחת ויעשה לעצמו שבת". אך מנגלה החרוץ ממלאכתו לא שבת - ויוסלה מת בראשון בשבת. שתי תפיסות מנוגדות הקדמה: מחלחלות בתוכי שתי תפיסות מנוגדות למשמעות השואה: א. התפיסה התפקודית (זאת היא תפיסה שנוצרת מחוסר יכולת לקבל את מציאות השואה מבחינה רגשית) ב. התפיסה ההגיונית. בשום אופן אינני מסוגל לעשות איזה שהיא אינטגרציה בין שתי התפיסות האלה. א אני לא יכול להאמין שכל זה קרה ! אני לא מאמין שכל זה קרה. כמעט לא יכול לקרוע קריעה, כמעט לא יכול לכרוע ברך בפני הנורא. ואינני מכחיש-שואה, שהרי אני יודע: יודע כמו שהעובדות יודעות לספר. יודע כמו שהאוזניים יודעות לשמוע. יודע כמו שיודעים להראות המספרים המקועקעים על זרועות האנשים שראיתי בימי ילדותי, שכל כך הבהילו אז את הילד שבי... יודע ידיעה תיפקודית: ידיעה תיפקודית זה לדעת עם האונה השמאלית של המוח ולא עם הימנית, וזה לא לדעת ידיעת הלב. זאת ידיעה שלא יכול לחוות אותה כל ה"אני", לכן זאת ידיעה שמאפשרת לחמוק מהאמונה שה"אני" באמת יודע... אבל ידיעה תיפקודית זה כל מה שיש לי: היות שאני לא ממש יכול להאמין שהרע הדמיוני הזה יכל להתממש. שכן על מנת לדמיין רוע-ללא-גבול צריך דמיון-ללא-גבול, דמיון יצירתי של יוצר - ואני לא מסוגל לחשוב על איזשהו קלגס נאצי כמי שמסוגל בכלל ליצור... שעל מנת לדמיין רע בסדר גודל שכזה צריך- מרחב של דמיון, דמיון רחב מחלל היקום. שעל מנת לדמיין רע בסדר גודל שכזה צריך- עומק של דמיון, דמיון עמוק מתהום היקום. כי רק דמיון עם רוע לא-מציאותי המרחף מחוץ למרחבי היקום והצולל מעבר לתהומותיו, יכול: להשפיל, לדכא, לכלוא, לצופף, להפחיד, להרעיב, לענות, לשסות כלבים, לגזול רכוש, להסיר בגדים, לגזוז שערות, לעקור שיני זהב, לבצע ניסויים רפואיים בילדים קטנים, לקחת את צלם האנוש, לירות, לחנוק, להרעיל בגז, לשרוף גופות - של שישה מיליוני בני-אדם. רק רוע קוסמי יכול ליצור יצירה של אחרית-הימים בבית חרושת למוות ! רוע שטני שכזה יכול להמציא רק יוצר יקומי עצום ונורא- לכן אינני יכול להאמין שהרע הזה יכול היה לקרות. אבל אני לא יכול להכחיש את השואה הזאת: היות שאני יודע שהמוות הנורא - קרה, ועכשיו לא נותר אלא - להמשיך לחיות. ב סופר השואה, יחיאל דינור (ק. צטניק), טבע את המושג: "פלנטה אחרת" בתארו את מציאות החיים בשואה. בעדותו במשפט אייכמן אמר: " הייתי שם (באושוויץ) במשך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר". נראה שהתפיסה התפקודית אודות השואה מתאימה למה שמבטא המושג "פלנטה אחרת". אך התפיסה ההגיונית אומרת שאושוויץ אינה פלנטה אחרת, היות שאין התרחשויות מחוץ להיסטוריה, הכל נמצא בתוכה, היטלר, הנאציזם, אושוויץ. היטלר לא בא משום מקום, הוא נולד לאם ולאב כמונו, הוא צמח בחברה אנושית, כשם שאנחנו צמחנו, חברה עם התנהגויות אנושיות רגילות, טובות ורעות. אלא שבנקודה מסויימת בחייהם, או תוך כדי תהליך בחייהם- היטלר וחבר מרעיו גיבשו בתוכם את הבחירה ברע. הם בחרו באופן חופשי בחירה ברע. בחירה שכל ניסיון להבינה, ממניעים פסיכולוגיים (כגון ע"י היסטוריה אישית פרובלמטית) , מתוך ממניעים סוציולוגיים (כמו האופי הגרמני הצייתני, הלחץ החברתי, התיישרות עם הנורמה החברתית, הפנמה של עמדות אנטישמיות מילדות וכד'), ממניעים היסטוריים (כגון התבוסה הצורבת במלה"ע הראשונה), או ממניעים כלכליים (האינפלציה הדוהרת, האבטלה הקשה) – כל ניסיון להבינה מתוך מניעים כאלה ואחרים: לעולם, אבל לעולם!- לא יוכלו להצדיקה. מאחר שרמיסת הכבוד האנושי של הזולת לעולם איננה מוצדקת ! ומאחר שרצח הוא רצח הוא רצח ! בכל קנה מידה; בכל זמן ובכל מקום. המסקנה מכך שאושוויץ איננה פלנטה אחרת, היא: שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבחור ברע שכזה. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב כמו נאצי, להרגיש כמו נאצי, להתנהג כמו נאצי ולהיות נאצי ! כל אחד ואחד מאיתנו, כשהוא נמצא בעמדה כוחנית על זולתו, יכול –ממניעים שונים ומשונים - לבחור ברע: לרמוס את הכבוד של זולתו ולקחת את נפש זולתו. כל אחד ואחת מאיתנו היו יכולים, מתוך בחירה, להיות היטלר ולבצע את הפשעים האיומים שכמותם לא ידעה האנושות ! אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את המסקנה הזאת באופן רגשי – נאלץ לחזור להנחה שאושוויץ היא פלנטה אחרת ! לא יום שואה לא יום שואה. סתם יום. יום ללא זיכרון, יום ללא דמיון. סתם עלה, עלה שנשר מהעץ אך אל האדמה עדיין לא הגיע - עודנו מרחף בין החי לבין הדומם. סתם אנשים, אנשים שלא היו שם - מרחפים בין לא-יום-שואה אחד לבין לא-יום-שואה שני. זוכרים את רעננותם ושואפים לרוח - מסרבים לנשור לריקבונם. "רוח, רוח", מתפללים: "אנא הגביהי, אנא רוממי, השיאי לשמיים - רק אל תשליכי, רק אל תתני לנו ליפול..." כך יום-יום מבקשים: "שיהיה לנו היום לא-יום-של-שואה, שיהיה לנו היום סתם-יום-של-חול..." פרי מגדים

 

[כתומישמיש]

פריפרי

לא פלנטה אחרת, כאן ממש, בעולם הזה על האדמה הזו ולא רק היטלר, ולא רק אופי צייתני ולא רק אינפלציה בתוכי אני מסרבת למחול לקטנים שבקטנים, לברגים שהניעו את הרוע להם בעיקר אני מסרבת לסלוח, לא משנה כמה תירוצים יכבירו בדור שלי מסתכלים בי כבר כעוף מוזר כשאני אומרת שרגלי לא תדרוך בגרמניה וצר לי על כך, כן אין בי מחילה כמה "לא רוחני" שזה, אין בי. לולא היינו 'קטנים' בעצמנו כבר היינו מחרימים כליל את גרמניה בדיוק כפי שספרד הוחרמה לתקופה ארוכה מאוד עקב האינקוויזיציה. בכל מקום, בכל עם, בכל אדם יכול להתעורר ולהתבצע הרוע המחריד של השואה ולא כי אני חושבת שטבע האדם רע במהותו, אכן כמו שכתבת - כוח, בחירה בעליונות, גזענות, שיפוטיות, אי קבלת השונה - בכולנו יש בזה ובזה עלינו להילחם, בכל יום ומול כל אדם.

 

[מיקי הקורא]

יפה מאוד פרי.../images/Emo24.gif

ממש ריגשת אותי, איך מילים יכולות לנגוע וממש להכנס ללב. ולכתומה המתוקה, אני לא חושב כמוך ולא מסכים איתך. למרות זאת אני מרגיש בדיוק כמוך, קשה לי לסלוח ולא רק לעם הגרמני והקב"ה יסלח לי על חוסר סליחתי. נאצים יש בכל העולם, בלבי אני קורה להם עמלקים.

 

[pocahontas2]

אצלי יום השואה

הוא כל יום. אני חיה את המקום והאנשים. אני גרה בגרמניה כבר שנתיים וחצי, ותאמינו לי שאין יום שלא עובר שאין לי קונוטציות כאלו ואחרות להשמדת העם ההמונית שהייתה פה. קודם כל, בעיר שאני גרה בה. ברלין. לכל מקום שלא תפנו יש משהו שמזכיר ואם אין משהו מוחשי אז יש אנשים שנראים כמו, וגורמים לך להרגיש. והדבר הכי אבסורדי בעיניי שברחובות ומרכזים גדולים שיש בהם המוני אנשים כל יום יש תזכורת. כמו למשל בתחנת רכבת ברחוב מרכזי יש לוח שחור גדול שאי אפשר לפספס ועליו כתובים שמות מחנות ריכוז, ומטר ממנו נמצא כלבו ענקי שמושך אליו המוני אנשים כל יום. באיזור מרכזי אחר בעיר ישנן לוחיות זהב קטנות על המדרכות שבהן מצויין מי גר בבניין , ומתי ואיפה הוא נרצח. והרשימה עוד ארוכה. ועוד מעט חונכים את האנדרטה לזכר השואה בדיוק במרכז העיר. עוד יותר קשה לחיות עם העם הזה, שבו אני כישראלית לא מרגישה בבית, וכיהודיה אני מרגישה שבזה שאני פה ניצחתי. הרוח החופשית ניצחה. גם בעבודה שלי אני עובדת אמנם עם ישראלים אבל אנחנו בטריטורייה גרמנית, מוקפים בגרמנים, ויוצא לעיתים לשמוע גם דיעות , או נקרא לזה פליטות פה מהם בקשר לעם היהודי. הבחירה נעשתה לדעתי משני הצדדים. בבקשה לא לצעוק, זו רק דעתי. כמו שנשמתו של היטלר עשתה את הבחירות שלה, גם נשמות הקורבנות תנצב"ה בחרו להיוולד ולהתגלגל בתקופה המסויימת הזו ולעבור את מה שהן עברו. לגבי נשמתו של היטלר,מי שמאמין בגלגול נשמות יודע שגם בעולם הנשמות לא עוברים לסדר היום לאחר מעשים כאלו מתועבים.יותר לכיוון של חשבון נפש ארוך מאוד. הגרמנים עצמם, בלי לעשות הכללות, לא אוהבים זרים במדינה שלהם. הם לא מסוגלים לראות את הדברים הטובים שיוצאים מכך. לעומת זאת היו שנים שהם עודדו הגירה ממדינות רבות לגרמניה וכתוצאה מכך הגיעו הרבה מהגרים ממדינות המזה"ת כמו עירק, תורכיה, לבנון וכו'. כיום ממשלת גרמניה מודעת לתוצאות כמו התגברות תאי הטרור במדינה והתחילה להערים קשיים רבים על מי שרוצה להיות פה. בתור ישראלית-יהודייה, שגרה כאן, ויש כאן עוד הרבה ישראלים כמוני, אני מסתכלת על היותי כאן בתור תיקון. בשבילי ובשביל הגרמנים. מבחינתי אני פה בשביל ללמוד משהו, ועם כל הקשיים וההתנגדויות שנוצרו אצלי במהלך השהות שלי כאן אני מאמינה שיש מקום לסליחה, כי בלי הסליחה לא נוכל להמשיך הלאה ולהיות אנשים טובים יותר. לפני כמה שבועות ליויתי קב' של ניצולי שואה שבאו לטקסי זיכרון לרגל 60 שנה לשחרור המחנות, ואמרתי לעצמי כל הזמן שאם הם מסוגלים להביא את עצמם לאותו מקום שבו הם חוו השפלה, ייסורים וכאב בצורה שלא ניתן לנסות אפילו להבין, אם הם מסוגלים אז אפשר להמשיך הלאה. יש תקווה. מקווה שהצלחתי להעביר את תחושותיי אליכם, הכל כמובן בקצרה... שבת שלום לכולנו