ליום השואה
יוסלה יוסלה היה בן 12 כשפעם ביום עוזרו של ד"ר מנגלה לקח ממנו דם. כי היה לו דם לד"ר מנגלה לעשות ניסוי רפואי ביוסלה הקטן ובחבריו לצריף במחנה ההשמדה באושוויץ. מנגלה רצה לדעת, מהי הכמות הממוצעת של דם שבלעדיה יותר לא יכול לחיות אף אדם. יוסלה שכבר שש פעמים במשך השבוע הוציאו ממנו דם, ידיו רזות, אצבעותיו שקופות, פניו חיוורים כסיד וראשו נופל מרוב חולשה על חזהו. היה לו עוד כח לזכור, כי מחר בבוקר תהיה זאת הפעם השביעית להקזת הדם . "מחר יום ראשון", קיווה יוסלה, "אולי מנגלה ינוח ממני פעם אחת ויעשה לעצמו שבת". אך מנגלה החרוץ ממלאכתו לא שבת - ויוסלה מת בראשון בשבת. שתי תפיסות מנוגדות הקדמה: מחלחלות בתוכי שתי תפיסות מנוגדות למשמעות השואה: א. התפיסה התפקודית (זאת היא תפיסה שנוצרת מחוסר יכולת לקבל את מציאות השואה מבחינה רגשית) ב. התפיסה ההגיונית. בשום אופן אינני מסוגל לעשות איזה שהיא אינטגרציה בין שתי התפיסות האלה. א אני לא יכול להאמין שכל זה קרה ! אני לא מאמין שכל זה קרה. כמעט לא יכול לקרוע קריעה, כמעט לא יכול לכרוע ברך בפני הנורא. ואינני מכחיש-שואה, שהרי אני יודע: יודע כמו שהעובדות יודעות לספר. יודע כמו שהאוזניים יודעות לשמוע. יודע כמו שיודעים להראות המספרים המקועקעים על זרועות האנשים שראיתי בימי ילדותי, שכל כך הבהילו אז את הילד שבי... יודע ידיעה תיפקודית: ידיעה תיפקודית זה לדעת עם האונה השמאלית של המוח ולא עם הימנית, וזה לא לדעת ידיעת הלב. זאת ידיעה שלא יכול לחוות אותה כל ה"אני", לכן זאת ידיעה שמאפשרת לחמוק מהאמונה שה"אני" באמת יודע... אבל ידיעה תיפקודית זה כל מה שיש לי: היות שאני לא ממש יכול להאמין שהרע הדמיוני הזה יכל להתממש. שכן על מנת לדמיין רוע-ללא-גבול צריך דמיון-ללא-גבול, דמיון יצירתי של יוצר - ואני לא מסוגל לחשוב על איזשהו קלגס נאצי כמי שמסוגל בכלל ליצור... שעל מנת לדמיין רע בסדר גודל שכזה צריך- מרחב של דמיון, דמיון רחב מחלל היקום. שעל מנת לדמיין רע בסדר גודל שכזה צריך- עומק של דמיון, דמיון עמוק מתהום היקום. כי רק דמיון עם רוע לא-מציאותי המרחף מחוץ למרחבי היקום והצולל מעבר לתהומותיו, יכול: להשפיל, לדכא, לכלוא, לצופף, להפחיד, להרעיב, לענות, לשסות כלבים, לגזול רכוש, להסיר בגדים, לגזוז שערות, לעקור שיני זהב, לבצע ניסויים רפואיים בילדים קטנים, לקחת את צלם האנוש, לירות, לחנוק, להרעיל בגז, לשרוף גופות - של שישה מיליוני בני-אדם. רק רוע קוסמי יכול ליצור יצירה של אחרית-הימים בבית חרושת למוות ! רוע שטני שכזה יכול להמציא רק יוצר יקומי עצום ונורא- לכן אינני יכול להאמין שהרע הזה יכול היה לקרות. אבל אני לא יכול להכחיש את השואה הזאת: היות שאני יודע שהמוות הנורא - קרה, ועכשיו לא נותר אלא - להמשיך לחיות. ב סופר השואה, יחיאל דינור (ק. צטניק), טבע את המושג: "פלנטה אחרת" בתארו את מציאות החיים בשואה. בעדותו במשפט אייכמן אמר: " הייתי שם (באושוויץ) במשך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר". נראה שהתפיסה התפקודית אודות השואה מתאימה למה שמבטא המושג "פלנטה אחרת". אך התפיסה ההגיונית אומרת שאושוויץ אינה פלנטה אחרת, היות שאין התרחשויות מחוץ להיסטוריה, הכל נמצא בתוכה, היטלר, הנאציזם, אושוויץ. היטלר לא בא משום מקום, הוא נולד לאם ולאב כמונו, הוא צמח בחברה אנושית, כשם שאנחנו צמחנו, חברה עם התנהגויות אנושיות רגילות, טובות ורעות. אלא שבנקודה מסויימת בחייהם, או תוך כדי תהליך בחייהם- היטלר וחבר מרעיו גיבשו בתוכם את הבחירה ברע. הם בחרו באופן חופשי בחירה ברע. בחירה שכל ניסיון להבינה, ממניעים פסיכולוגיים (כגון ע"י היסטוריה אישית פרובלמטית) , מתוך ממניעים סוציולוגיים (כמו האופי הגרמני הצייתני, הלחץ החברתי, התיישרות עם הנורמה החברתית, הפנמה של עמדות אנטישמיות מילדות וכד'), ממניעים היסטוריים (כגון התבוסה הצורבת במלה"ע הראשונה), או ממניעים כלכליים (האינפלציה הדוהרת, האבטלה הקשה) – כל ניסיון להבינה מתוך מניעים כאלה ואחרים: לעולם, אבל לעולם!- לא יוכלו להצדיקה. מאחר שרמיסת הכבוד האנושי של הזולת לעולם איננה מוצדקת ! ומאחר שרצח הוא רצח הוא רצח ! בכל קנה מידה; בכל זמן ובכל מקום. המסקנה מכך שאושוויץ איננה פלנטה אחרת, היא: שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבחור ברע שכזה. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב כמו נאצי, להרגיש כמו נאצי, להתנהג כמו נאצי ולהיות נאצי ! כל אחד ואחד מאיתנו, כשהוא נמצא בעמדה כוחנית על זולתו, יכול –ממניעים שונים ומשונים - לבחור ברע: לרמוס את הכבוד של זולתו ולקחת את נפש זולתו. כל אחד ואחת מאיתנו היו יכולים, מתוך בחירה, להיות היטלר ולבצע את הפשעים האיומים שכמותם לא ידעה האנושות ! אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את המסקנה הזאת באופן רגשי – נאלץ לחזור להנחה שאושוויץ היא פלנטה אחרת ! לא יום שואה לא יום שואה. סתם יום. יום ללא זיכרון, יום ללא דמיון. סתם עלה, עלה שנשר מהעץ אך אל האדמה עדיין לא הגיע - עודנו מרחף בין החי לבין הדומם. סתם אנשים, אנשים שלא היו שם - מרחפים בין לא-יום-שואה אחד לבין לא-יום-שואה שני. זוכרים את רעננותם ושואפים לרוח - מסרבים לנשור לריקבונם. "רוח, רוח", מתפללים: "אנא הגביהי, אנא רוממי, השיאי לשמיים - רק אל תשליכי, רק אל תתני לנו ליפול..." כך יום-יום מבקשים: "שיהיה לנו היום לא-יום-של-שואה, שיהיה לנו היום סתם-יום-של-חול..." פרי מגדים
יוסלה יוסלה היה בן 12 כשפעם ביום עוזרו של ד"ר מנגלה לקח ממנו דם. כי היה לו דם לד"ר מנגלה לעשות ניסוי רפואי ביוסלה הקטן ובחבריו לצריף במחנה ההשמדה באושוויץ. מנגלה רצה לדעת, מהי הכמות הממוצעת של דם שבלעדיה יותר לא יכול לחיות אף אדם. יוסלה שכבר שש פעמים במשך השבוע הוציאו ממנו דם, ידיו רזות, אצבעותיו שקופות, פניו חיוורים כסיד וראשו נופל מרוב חולשה על חזהו. היה לו עוד כח לזכור, כי מחר בבוקר תהיה זאת הפעם השביעית להקזת הדם . "מחר יום ראשון", קיווה יוסלה, "אולי מנגלה ינוח ממני פעם אחת ויעשה לעצמו שבת". אך מנגלה החרוץ ממלאכתו לא שבת - ויוסלה מת בראשון בשבת. שתי תפיסות מנוגדות הקדמה: מחלחלות בתוכי שתי תפיסות מנוגדות למשמעות השואה: א. התפיסה התפקודית (זאת היא תפיסה שנוצרת מחוסר יכולת לקבל את מציאות השואה מבחינה רגשית) ב. התפיסה ההגיונית. בשום אופן אינני מסוגל לעשות איזה שהיא אינטגרציה בין שתי התפיסות האלה. א אני לא יכול להאמין שכל זה קרה ! אני לא מאמין שכל זה קרה. כמעט לא יכול לקרוע קריעה, כמעט לא יכול לכרוע ברך בפני הנורא. ואינני מכחיש-שואה, שהרי אני יודע: יודע כמו שהעובדות יודעות לספר. יודע כמו שהאוזניים יודעות לשמוע. יודע כמו שיודעים להראות המספרים המקועקעים על זרועות האנשים שראיתי בימי ילדותי, שכל כך הבהילו אז את הילד שבי... יודע ידיעה תיפקודית: ידיעה תיפקודית זה לדעת עם האונה השמאלית של המוח ולא עם הימנית, וזה לא לדעת ידיעת הלב. זאת ידיעה שלא יכול לחוות אותה כל ה"אני", לכן זאת ידיעה שמאפשרת לחמוק מהאמונה שה"אני" באמת יודע... אבל ידיעה תיפקודית זה כל מה שיש לי: היות שאני לא ממש יכול להאמין שהרע הדמיוני הזה יכל להתממש. שכן על מנת לדמיין רוע-ללא-גבול צריך דמיון-ללא-גבול, דמיון יצירתי של יוצר - ואני לא מסוגל לחשוב על איזשהו קלגס נאצי כמי שמסוגל בכלל ליצור... שעל מנת לדמיין רע בסדר גודל שכזה צריך- מרחב של דמיון, דמיון רחב מחלל היקום. שעל מנת לדמיין רע בסדר גודל שכזה צריך- עומק של דמיון, דמיון עמוק מתהום היקום. כי רק דמיון עם רוע לא-מציאותי המרחף מחוץ למרחבי היקום והצולל מעבר לתהומותיו, יכול: להשפיל, לדכא, לכלוא, לצופף, להפחיד, להרעיב, לענות, לשסות כלבים, לגזול רכוש, להסיר בגדים, לגזוז שערות, לעקור שיני זהב, לבצע ניסויים רפואיים בילדים קטנים, לקחת את צלם האנוש, לירות, לחנוק, להרעיל בגז, לשרוף גופות - של שישה מיליוני בני-אדם. רק רוע קוסמי יכול ליצור יצירה של אחרית-הימים בבית חרושת למוות ! רוע שטני שכזה יכול להמציא רק יוצר יקומי עצום ונורא- לכן אינני יכול להאמין שהרע הזה יכול היה לקרות. אבל אני לא יכול להכחיש את השואה הזאת: היות שאני יודע שהמוות הנורא - קרה, ועכשיו לא נותר אלא - להמשיך לחיות. ב סופר השואה, יחיאל דינור (ק. צטניק), טבע את המושג: "פלנטה אחרת" בתארו את מציאות החיים בשואה. בעדותו במשפט אייכמן אמר: " הייתי שם (באושוויץ) במשך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים, ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר". נראה שהתפיסה התפקודית אודות השואה מתאימה למה שמבטא המושג "פלנטה אחרת". אך התפיסה ההגיונית אומרת שאושוויץ אינה פלנטה אחרת, היות שאין התרחשויות מחוץ להיסטוריה, הכל נמצא בתוכה, היטלר, הנאציזם, אושוויץ. היטלר לא בא משום מקום, הוא נולד לאם ולאב כמונו, הוא צמח בחברה אנושית, כשם שאנחנו צמחנו, חברה עם התנהגויות אנושיות רגילות, טובות ורעות. אלא שבנקודה מסויימת בחייהם, או תוך כדי תהליך בחייהם- היטלר וחבר מרעיו גיבשו בתוכם את הבחירה ברע. הם בחרו באופן חופשי בחירה ברע. בחירה שכל ניסיון להבינה, ממניעים פסיכולוגיים (כגון ע"י היסטוריה אישית פרובלמטית) , מתוך ממניעים סוציולוגיים (כמו האופי הגרמני הצייתני, הלחץ החברתי, התיישרות עם הנורמה החברתית, הפנמה של עמדות אנטישמיות מילדות וכד'), ממניעים היסטוריים (כגון התבוסה הצורבת במלה"ע הראשונה), או ממניעים כלכליים (האינפלציה הדוהרת, האבטלה הקשה) – כל ניסיון להבינה מתוך מניעים כאלה ואחרים: לעולם, אבל לעולם!- לא יוכלו להצדיקה. מאחר שרמיסת הכבוד האנושי של הזולת לעולם איננה מוצדקת ! ומאחר שרצח הוא רצח הוא רצח ! בכל קנה מידה; בכל זמן ובכל מקום. המסקנה מכך שאושוויץ איננה פלנטה אחרת, היא: שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לבחור ברע שכזה. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב כמו נאצי, להרגיש כמו נאצי, להתנהג כמו נאצי ולהיות נאצי ! כל אחד ואחד מאיתנו, כשהוא נמצא בעמדה כוחנית על זולתו, יכול –ממניעים שונים ומשונים - לבחור ברע: לרמוס את הכבוד של זולתו ולקחת את נפש זולתו. כל אחד ואחת מאיתנו היו יכולים, מתוך בחירה, להיות היטלר ולבצע את הפשעים האיומים שכמותם לא ידעה האנושות ! אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את המסקנה הזאת באופן רגשי – נאלץ לחזור להנחה שאושוויץ היא פלנטה אחרת ! לא יום שואה לא יום שואה. סתם יום. יום ללא זיכרון, יום ללא דמיון. סתם עלה, עלה שנשר מהעץ אך אל האדמה עדיין לא הגיע - עודנו מרחף בין החי לבין הדומם. סתם אנשים, אנשים שלא היו שם - מרחפים בין לא-יום-שואה אחד לבין לא-יום-שואה שני. זוכרים את רעננותם ושואפים לרוח - מסרבים לנשור לריקבונם. "רוח, רוח", מתפללים: "אנא הגביהי, אנא רוממי, השיאי לשמיים - רק אל תשליכי, רק אל תתני לנו ליפול..." כך יום-יום מבקשים: "שיהיה לנו היום לא-יום-של-שואה, שיהיה לנו היום סתם-יום-של-חול..." פרי מגדים