ליום הזכרון

ליום הזכרון

התלבטתי קשות אבל בסוף בחרתי בזה: התרמיל האחרון של יצחק פעם,בסוף המלחמה,הבאתי מן הנגב אל היקב את התרמיל האחרון של יצחק מראשון לציון. כי קו ההגנה על היקב עבר בנגב ושם נפל.הבאתי את התרמיל אל אביו,יקבן ותיק, כי אמרו לי לא לבוא אל בית הנשים,אם ואחות, אלא אל בית הגברים של האב.בסינר גומי עד הסנטר ובמגפי גומי עד הברכים עמד בשצף היין ובקצף חייו. הוא קרא לחבריו מבין החביות, הוא קרא בקול גדול במרתף האפל: הנה חברו שהיה אתו במותו, הנה התרמיל האחרון,הנה המגבת הגדולה שנתנו לו לנגב מגבת פסים שנתנו לו בצאתו. הו,יצחק,אתה נפלת בנגב ואביך בוכה ביקב. אני זוכר את השיר הטפשי של אבן גבירול ``ככלות ייני תרד עיני פלגי מים פלגי מים``.וכאן היין לא כלה אך העינים כלו מדמעות. ובתקרת המרתף דלקו נורות צהבות בתוך כלובים,כמו נשמות כלואות, ובחביות הגדולות והאפלות התחילה התסיסה ששוב לא תיפסק לעולם. יהודה עמיחי
 

metal

New member
רחוק בשמים , קרוב לאדמה

יום הזיכרון תמיד הצטייר בפניי כיום אמביוולנטי מאד . מצד אחד כל היום יש אוירה של עצב , אבל העצב הזה ממולא באיזושהי גאוה מסויימת , ומצד שני מיד אחר כך שמים לי בשידור חי את אירועי יום העצמאות. אני לא אהיה צבועה , אני הולכת וחוגגת ביום העצמאות , אבל הרגשת העצב הזו שלוותה אותי כל יום הזיכרון , עדיין נמצאת בי . אני לא חושבת שאפשר לעבור כל כך מהר לזיקוקי דינור שנראים רחוק בשמים , כשכאן אנשים בוכים קרוב לאדמה.
 
אצלי הבעיה היא אחרת

יום הזכרון הוא יום שאני מזדהה איתו בצורה מלאה הוא גם מסמל בעיניי את הסיכוי שיום אחד נצליח להקים פה ``ביחד`` נורמלי, השירים ה``המנוניים`` ברדיו ש(כמעט) כולם אוהבים ומזדהים איתם הטקסים שהמתכונת הזהה שלהם בכל מקום ובכל שנה יוצר רושם של ריטואל דתי (ולא במובן השלילי). הצפירות שעוצרות את כולנו לרגע ונותנות לנו צ`אנס להתאחד ובו בזמן להישאר לבד כל אחד והזכרון שלו. לעומת זאת ליום העצמאות אני לא מצליח להתחבר. כן,גם אני חוגג ואוכל אבל הכל מאולץ. אולי חסר לי אוביקט להיזדהות איתו,איזשהו טקס ,יותר מורכב מבליסת סטייקים, מעבר לדגלים על המכוניות והבתים אין הבדל בין יום העצמאות למימונה ,נכון ,יש את חידון התנ``ך והטקס בהר הרצל ופרסי ישראל וכו` אבל עדיין זה ``לא עושה לי את זה``. אולי זאת בעיה שלי ואולי לא בכל מקרה: חג עצמאות שמח נ.ב למה לא שידרו השנה את שרים בכיכר? כל שנה נהגתי לשבת מול הטלויזיה ולנגן ולשער ביחד עם האומנים, זאת היתה המקבילה שלי לזמירות שבת או קינות ט` באב. נ.נ.ב בגלל שלא שידרו את שרים בכיכר יצא לי להביט לרחוב ולהפתעתי הוא היה מלא קבוצות ובודדים ניצלו את העדרם של דודו טופז וחבריו מהמסך הקטן כדי לשפר את סיבולת הלב-ראה,היתכן שהציבור מאבד עניין ביום הזכרון? נ.נ.נ.ב בזמן שכתבתי את ההודעה שאת עומד לסיים לקרוא ניגן הרדיו את ``אגדת דשא`` -וזה פשוט שיר גדול שכל פעם מעביר בי צמרמורת
 

wiz

New member
זה כל הקטע....

כל הרעיון מאחורי הסמיכות ובעצם ההתלכדות של שני הימים האלה זה להראות את המצב במדינה שלנו... מצד אחד יש את המלחמות, שדרכן השגנו את הארץ, ואנו שומרים עליה כך... ומצד שני את השמחה של העצמאות, שמתערבבת בעצב של הנופלים שאיפשרו אותה. זה גם מראה את העובדה שאצלנו פה העצב הוא חלק מהשמחה, ושאנו צריכים לזכור את הקשיים ואת המחיר הכבד ששילמנו בתור עם, והמחיר ששילמו משפחות רבות, כדי שאנו נחיה פה היום, ושאין לנו ארץ אחרת !!!
 

metal

New member
WIZ... חוכמת חייך

אני מבינה את הרעיון - אני רק חושבת שזה מוזר - הרעיון נכון , אבל זה מוזר לי . דבר אחד אני מסכימה תמיד אין לנו ארץ אחרת!!!!!!!
 
למעלה