לידה שקטה

רקפת86

New member
לידה שקטה

שלום לכן,
זו פעם ראשונה שאני כותבת משהו בפורום כלשהו ,
לפני שבוע וחצי איבדנו את התינוקת שלנו בשבוע 40 בדיוק בתל"מ (לידה ראשונה). זה היה ביום שבת יפה , כל כך התרגשנו וציפינו עד שקמתי בבוקר ולא הרגשתי אותה זזה.
ניסיתי את כל השיטות האפשריות, שכבתי על הצד , אכלתי שוקולד.. כלום!
נסענו לבית החולים ,חיברו את המוניטור ולא שמעתי דבר, ידעתי , ידעתי שאיבדנו אותה.
התהליך אחר כך ידוע - לידה, לאחר מכן באמצעות האינטרנט התוודעתי למונח המקצועי- לידה שקטה.

אני יודעת ששבוע וחצי זה כמובן לא מספיק זמן אפילו להתחיל להתגבר על המצב , אבל אני מרגישה שאוכל להתמודד ולחזור אט אט לעצמי , יש לי משפחה תומכת ובעל מדהים שדואגים כל הזמן להזכיר לי שהם פה בשבילי ושזה לגיטימי לבכות .
אחותי בהיריון גם כן והיא צפויה ללדת בעוד כחודשיים , בת , כמוני .
ביום יומיים האחרונים עלו בי מחשבות על היום בו היא תלד (בע"ה) , מצד אחד אני רוצה בשמחתה ואהיה מאושרת בשבילה אבל מצד שני אני לא בטוחה שאוכל להתמודד עם זה .
לא מדובר פה במכרה שאני יכולה להתחמק ממנה בבוא העת או לדחות את המפגש עימה, המצב מגביר את המחשבות של למה זה קרה דווקא לי??
מחשבות שאני מנסה להעיף כי אני יודעת שאין תשובה לשאלה הזו . זה קרה ואין דרך להחזיר את הגלגל אחורה .
אני חוששת מהיום הזה לכשיגיע , אני חושבת שזה יעמיק את העצב והתסכול או יחזיר אותי אחורה .
 

d and r

New member
אכן בעיה

גם לי היו קשיים סביב לידות של קרובות משפחה שיקרות לליבי. יכולה לספר שבפעמיים הראשונות ששמעתי על הלידות מררתי בבכי, אחכ היה יותר קל.
זה טבעי לחלוטין לדעתי לחוות קושי ועצב כששומעים על לידות, סהכ גם אנחנו היינו צאיכות להיות עם ילד. די ברור שעינך לא צרה ביולדת ושקשה לך עם האובדן שלך.
אני לא מכירה את הנפשות הפועלות, אז רק אספר שמה שאני עשיתי זה םשוט אמרתי שקשה לי לדבר על זה ושיסליו לי.
 

מקוםבלב

New member
שלום רקפת,

צר לי מאוד על אובדן התינוקות שלכם,
ליבי איתכם בכאב ובקושי שאתם חווים.
כמו שכתבת, שבוע וחצי הם כל כך מעט זמן בכדי לעכל את גודל החוויה והאובדן.
אני שמחה שאת מוקפת באהבה, דאגה ותמיכה. זה לא דבר ברור מאליו.
המחשבות של למה זה קרה לי,מוכרות וידועות לכל מי שעברה אובדן. נורא טבעי לשאול את השאלה.
חשוב שתדעי שזה לא בגלל שלא שמרת או עשית משהו לא בסדר.
לצערי דברים כאלו קורים ואין לנו שליטה עליהם. אני מלווה נשים אחרי אובדן כבר כמעט 7 שנים וכל פעם נשאלת השאלה.
הלוואי והיו תשובות.
אני לא יודעת האם שלחתם אותה לבדיקה פתולוגית או לא.אבל אם כן, אולי כן תתברר הסיבה למרות שהרבה פעמים לא מגלים.
לגבי אחותך, שוב, טבעי שתחושי כפי שאת חשה.
אני בטוחה שאת שמחה עבורה ,אבל מנגד, זה מציף אצלך את החוסר והגעגוע למה שהיה אמור להיות אצלך.
אני מציעה לך לדבר איתה על הקושי שלך. בכדי שזה לא יצור מתח בניכן. אני בטוחה שהיא תבין.
התינוק שלה תמיד יזכיר לך את התינוקת שהיתה .
שולחת חיבוק גדול ומזמינה אותך להמשיך לשתף ולקבל תמיכה.
 

mony1975

New member
את שמחה בשבילה...אבל כ"כ עצובה בשבילך.

היי יקירה. ליבי איתך על האובדן הקשה.
מה שאני אמרתי לאנשים כל הזמן ( ולצערי...אומרת את זה שוב עכשיו ) זה לא שאני לא שמחה בשבילם ומאחלת להם את האושר הכי גדול בעולם..זה פשוט שאני מאוד עצובה בשבילי.
אחותך בטוח תבין אותך..עוד חודשיים יהיה אפילו יותר קשה...ואת תחייכי בשבילה ותבכי הרבה בשבילך וזה טבעי וזה שם.
כמו שאמרת..זה קרה..הלוואי והיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור....
מחבקת אותך מרחוק .
 

יערה140

New member
גם התינוק שלי

נולד בתל"מ (אצלי הוא נפטר אחרי 3 ימים). הייתי כל כך מבסוטית שהתחילו לי הצירים בדיוק ביום הזה...
יש לי גיסה שהיא גם החברה הכי טובה שלי והיא באמת כמו אחות בשבילי. את ההריון הזה עברנו ביחד מהרגע הראשון. אני עם בן והיא עם בת. כל ההריון פינטזנו על החברות שתיהיה בינהם ועל החופשת לידה המשותפת. .היא ילדה שבוע לפניי. אצלי קרה מה שקרה ואני לא מסוגלת לפגוש אותה ואת הקטנה. כל פעם שהיא שמה תמונה שלה בפייסבוק אני מתמוטטת. זה משהו שילווה אותי כל החיים...לראות את הקטנה הזאת בכל השלבים בחיים ולדעת שהיה אמור ליהיות לה חבר שעובר במקביל הכל.... מצטערת שאני לא מנחמת אותך כי אני עוד לא יודעת איך לנחם את עצמי. מאחלת לך הרבה כח
 

רקפת86

New member
תודה

תודה לכן, כרגע אני מרגישה שהכל עובר לידי, הימים עוברים בלי שאני שמה לב אפילו ,
אני מרגישה שאני פה אבל לא באמת ..חלק ממני מריץ את כל אותו יום מההתחלה עד הסוף ללא הפסק כמו סרט נע שרץ לי מול העיניים .
אני מנסה להיות פעילה ולהעסיק את עצמי ולא לשבת כל היום בבית הריק , אבל לא חשוב מה אעשה הסרט הזה ממשיך לרוץ במחשבה.
חברה לקחה אותי לבית קפה , ישבתי שוחחתי , חייכתי ואפילו היו רגעים שצחקתי אבל הכל היה תוך כדי המחשבה הבלתי פוסקת על אותו יום , פיזית אני יושבת איתה אבל במחשבה אני עדיין באותו יום נורא.
הייתי בחורה אופטימית שמחה ומאושרת ועכשיו אני מרגישה שאני לא אוכל להיות אותה בחורה שוב , השמחה ברחה לה היא אולי תשוב אבל לעולם לא כפי שהייתה בעבר .
זה משתפר מתישהו???
 

יערה140

New member
גם אותי חברות

לקחו לקפה ולא עניינה אותי מילה ממה שהן אמרו...מקווה שזה משתפר
 

אולי 2

New member
רקפת אני בדיוק כמוך

פעם הייתי טיפוס הכי שמח שיש. תמיד חיוך על הפנים מהרגע שאני קמה בבוקר צוחקת מצחיקה את בעלי רוקדת לעצמי בבית
היום אני כבוייה. קמה עם פרצוף חמוץ כל היום מקטרת בוכה משטויות שזה לא אופייני לי בכלל לא הייתי רגישה.
איך מאושר כזה גדול ככה התהפך לנו המזל?
 
זה כ"כ טבעי מה שאת מתארת

עברת טראומה, השחזור הזה הוא הדרך שלך לעבד את הטראומה הזו...
התמונות, המחשבות, הריחות, זה ילווה אותך עוד הרבה מאוד זמן.
אני עד היום יושבת והמון פעמים המחשבות מתעופפות להן... כולן עמוק בתוך השיחה ואני יושבת ומהנהנת בלי לדעת על מה מדברים.
מתישהו זה חייב להשתפר, לא יודעת להגיד מתי, לא יודעת להגיד איך ולא יודעת כמה, אבל זה חייב להשתפר,
החיים ימשכו אותנו קדימה, נצבור עוד חוויות, עוד דמעות, עוד שמחות ומתישהו הכאב יתפוס מקום קצת שונה ממה שהוא תופס כיום (ככה לפחות הבטיחו לי).
מאחלת לך לצאת בידיים מלאות ולמצוא את האור גם בדרך החשוכה שבה התחלת לצעוד.
 

namnum

New member
אותו סיפור...

רקפת יקרה.
קראתי בדמעות את הסיפור שלך.
לפני 10 שבועות אצלי קרה בדיוק אותו דבר, שבוע 40+3 אין תנועות, מנסה לשכב על הצד, לאכול משהו מתוק, בעלי מנסה לדבר עם הבטן ו...כלום. התינוקת נפטרה.
מכאן הכל התגלגל כמו אצלך בדיוק - מיון, רופא שמספר בעצב שאין דופק, לידה ארוכה ומייגעת. המון דמעות, הרגשה שאי אפשר לתפוס את מה שקרה.
התמונות של אותו יום ארור חוזרות לי שוב ושוב. אני נזכרת בפרצוף של הרופא שמניח את המתמר של האולטרסאונד, מושך בכתפיים ואומר שהוא מצטער... זה כנראה אף פעם לא יצא מהראש.
השאלה למה זה קרה חוזרת שוב ושוב. אני רואה נשים שילדו בסמוך למועד שלי והלב שלי מתפרק לחתיכות.
ובכל זאת עברו 10 שבועות, יש כבר ימים טובים יותר, שאפשר גם לצחוק ולרגע אחד לשכוח, לקוות שיהיה עוד הריון ושאזכה ללידה רגילה ולתינוק בריא.
אני חושבת שהדרך להתמודד עם הלידה של אחותך ועם מה שיבוא אחריה היא לדבר על זה, להביע את הכאב שלך ובמקומות שתרגישי שלא נוח לך להיות, אל תהיי. כולם יבינו.
אגב, אני רואה שאת מאיזור חיפה. גם אני. אם תרגישי שמתאים לך לשוחח או להיפגש אני כאן.
מאחלת לך רק טוב. שולחת לך חיבוק גדול.
 

רקפת86

New member
המילים שלכן כל כך מחזקות

אני שמחה ששיתפתי את אשר על ליבי , אני קוראת את ההודעות בפורום ומרגישה שאני לא לבד והתחושות והרגשות שאני חשה הם נורמליים.
 
למעלה