ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
ליבי המתקרנף
המלחמה הזאת מוציאה את כל הפשיסטים מהארון. אנשים שלא היית מאמין עליהם, מדברים בגלוי על הצורך "להכניס להם". פעם, היה צריך להיות ימני קיצוני בשביל להתבטא כך, אבל כעת, למעט קומץ אורי אבנרים וגדעון לוים, מסכימים רוב תושבי המדינה שזו אינה השעה להתחדד ביפי נפש. לא כשאנשים מתפוצצים ברחובות ובבתי קפה, לא כשאנשים חודרים לבתים על מנת להרוג. יושבת מול הטלוויזיה, ומנסה לא להיסחף עם הזרם העכור שפושט כמו שמועה זדונית, מתקשה לביית את הקרנפית הקטנה בתוכי. רק תמול שלשום התווכחתי עם כל נהג מונית מזדמן על הצורך לפנות את חברון. הרי לא ייתכן שנשב בלב הקסבה, ונצפה לשקט. עודני סבורה, שכשם שהפלשתינים לא יוכלו לממש את מאווייהם לשוב לחיפה, כך גם אנחנו לא נוכל לשבת בחברון או בכל מקום בשטחים בו יש ריכוז אוכלוסיה ערבי מובהק, כולל מזרח ירושלים. ויחד עם זאת, ככל שנוקף הזמן, מתגנב לליבי החשד שהעימות הזה לא ייפתר סביב שולחן הדיונים. בטרם ייאותו הצדדים להגמיש עמדות, תידרש הפעלת כוח, שתגבה מחיר דמים יקר משני הצדדים. כשם שב-48 סירבו הערבים לתוכנית החלוקה, והמערכה הוכרעה בכוח, כך גם כעת. וכשם שאנחנו לא היסגנו כוחותינו מלבנון עד שלא נהרגו שם 1,000 חיילים, כנראה לא נבין שהכי בטוח לנו בגבולות 67, ביישוב יהודי בעל רצף וטריטוריאלי, אבל לפני שנידרש להתפשר, כנראה יהיה עלינו להוכיח את נחישותנו להחזיק במדינה הזאת, וכנראה שזה לא יהיה רק תוך דיון מנומס באיזו אחוזה אמריקאית. באתי להתנער מהפשיסטים, ומצאתי עצמי מכירה בעובדה שהטירוף הזה לא יימוג מבלי שהצד השני יבין שבשביל שלום בתי הקפה שלנו, אנחנו מוכנים להילחם. ומלחמה זה דבר מכוער, פשיסטי. ליבי המתקרנף עדיין נכמר על העוול שנעשה ליולדות שלא מורשות להגיע לבתי החולים, אבל אין לי שום כוונה לאפשר לאף אחד לערער על עצם קיומי פה. הצרה היא, שגם אחת כמוני, שמוכנה לצאת מהשטחים, מגיעה למסקנה שברשות הפלסטינית מבקשים לבחון את כוח עמידותינו יותר מאשר הרצון להגיע לפשרה. יותר ויותר נדמים הפלסטינים לאדם השרוי במצוקה, שבמקום להודות במצוקתו, בועט במי שמציע פיתרון. נכון שהפיתרון לא נראה להם צודק, אבל במזרח התיכון לא יהיה פיתרון צודק, רק פיתרון ריאלי. כבר לא ברור מי הזאב ומי הכבש, המנגל המזרח תיכוני רוחש אש, והופך כבשים לזאבים.
המלחמה הזאת מוציאה את כל הפשיסטים מהארון. אנשים שלא היית מאמין עליהם, מדברים בגלוי על הצורך "להכניס להם". פעם, היה צריך להיות ימני קיצוני בשביל להתבטא כך, אבל כעת, למעט קומץ אורי אבנרים וגדעון לוים, מסכימים רוב תושבי המדינה שזו אינה השעה להתחדד ביפי נפש. לא כשאנשים מתפוצצים ברחובות ובבתי קפה, לא כשאנשים חודרים לבתים על מנת להרוג. יושבת מול הטלוויזיה, ומנסה לא להיסחף עם הזרם העכור שפושט כמו שמועה זדונית, מתקשה לביית את הקרנפית הקטנה בתוכי. רק תמול שלשום התווכחתי עם כל נהג מונית מזדמן על הצורך לפנות את חברון. הרי לא ייתכן שנשב בלב הקסבה, ונצפה לשקט. עודני סבורה, שכשם שהפלשתינים לא יוכלו לממש את מאווייהם לשוב לחיפה, כך גם אנחנו לא נוכל לשבת בחברון או בכל מקום בשטחים בו יש ריכוז אוכלוסיה ערבי מובהק, כולל מזרח ירושלים. ויחד עם זאת, ככל שנוקף הזמן, מתגנב לליבי החשד שהעימות הזה לא ייפתר סביב שולחן הדיונים. בטרם ייאותו הצדדים להגמיש עמדות, תידרש הפעלת כוח, שתגבה מחיר דמים יקר משני הצדדים. כשם שב-48 סירבו הערבים לתוכנית החלוקה, והמערכה הוכרעה בכוח, כך גם כעת. וכשם שאנחנו לא היסגנו כוחותינו מלבנון עד שלא נהרגו שם 1,000 חיילים, כנראה לא נבין שהכי בטוח לנו בגבולות 67, ביישוב יהודי בעל רצף וטריטוריאלי, אבל לפני שנידרש להתפשר, כנראה יהיה עלינו להוכיח את נחישותנו להחזיק במדינה הזאת, וכנראה שזה לא יהיה רק תוך דיון מנומס באיזו אחוזה אמריקאית. באתי להתנער מהפשיסטים, ומצאתי עצמי מכירה בעובדה שהטירוף הזה לא יימוג מבלי שהצד השני יבין שבשביל שלום בתי הקפה שלנו, אנחנו מוכנים להילחם. ומלחמה זה דבר מכוער, פשיסטי. ליבי המתקרנף עדיין נכמר על העוול שנעשה ליולדות שלא מורשות להגיע לבתי החולים, אבל אין לי שום כוונה לאפשר לאף אחד לערער על עצם קיומי פה. הצרה היא, שגם אחת כמוני, שמוכנה לצאת מהשטחים, מגיעה למסקנה שברשות הפלסטינית מבקשים לבחון את כוח עמידותינו יותר מאשר הרצון להגיע לפשרה. יותר ויותר נדמים הפלסטינים לאדם השרוי במצוקה, שבמקום להודות במצוקתו, בועט במי שמציע פיתרון. נכון שהפיתרון לא נראה להם צודק, אבל במזרח התיכון לא יהיה פיתרון צודק, רק פיתרון ריאלי. כבר לא ברור מי הזאב ומי הכבש, המנגל המזרח תיכוני רוחש אש, והופך כבשים לזאבים.