בטיחות באימונים
יש לי כמה דרכים להתמודד עם זה אבל אשמח לשמוע על עוד דרכים! אגב, יש תופעה מאוד מעניינת: דווקא כאשר שני יריבים נלחמים מראש בעוצמה ובמגבלות מועטות, הם הרבה פעמים מוגנים יותר. זה כמובן לא מוחלט, אבל יש בזה משהו. לדוגמא, אצל המורה שלי הפגיעות הכי גדולות ומשמעותיות ארעו בעת לחימה מסומנת, בעוד שבלחימת פול-קונטקט כמעט ולא ארעו פגיעות קשות, אלא בינוניות ומטה. מעניין, נכון? *** הדרכים העיקריות שלי להתמודד עם הבעיה שהעלית: 1. אחריות מלאה של שני הצדדים, הן במישור של פגיעה בזולת, הן במישור של הגנה על עצמם והן במישור של לא לעבוד עם מישהו שלהרגשתם עלול לפגוע בהם. מי שלא מסוגל לקחת את האחריות, לא עולה לקרב; 2. הפנמה שהמטרה היא אך ורק לשפר את המצב הבריאותי, לא לפגוע בו; 3. החל מחגורה צהובה, אני לא אומר לאנשים מה לעשות (מקסימום מציע), הם יוזמים מתי הם רוצים לעבוד על מה וכמה (כולל ובמיוחד קרבות ובפרט עוצמת הקרבות) וזה נורא עוזר שמישהו בוחר לעבוד על קרב ברגע מסויים לעומת מצב שבו המדריך אומר לו "תעשה קרב"; 4. בהתחלה עובדים רק סימונים. לאט לאט ובהדרגה מגדילים ומגמישים את הגדרת הפגיעה המותרת. לעיתים זה הופך להיות ממש "מדעי" כזה, כשאנשים מסכמים בינם לבין עצמם לפני קרב מה בדיוק מותר, מה אסור ובאיזו עוצמה וכולי; 5. יש כל מיני רמות של פגיעה וקרב. אני קורא לזה "רמת סיכון נשלטת" או "רמת פגיעה נשלטת". אני אפרט על זה תכף קצת יותר; 6. אני "מריח", כמדריך, כאשר שני אנשים נכנסים למצב סיכון - ואני מונע אותו מראש (משתדל, לפחות); 7. מעלה ללא הרף את הבעיה הזאת ודומותיה בפני התלמידים ומבקש מהם למצוא פתרונות הן לעצמם והן לאחרים ולהיות כנים עם עצמם ביחס לרמה שלהם ולא להשלות עצמם. אנשים מוצאים לעיתים פתרונות יצירתיים ועובדים אחד עם השני בכל מיני צורות מעניינות, ש"משלימות" להם את החסר בלחימת-האמת מבלי לסכן אותם יותר מדי. *** רמת פגיעה נשלטת: קודם כל אני לא מוכן שתלמידים שלי יפחדו. לא בהתחלה ולא בהמשך. הקרבות הראשונים שלהם בחייהם, אצלי, הם נטולי פחד. הסימונים הם סימונים מאוד עדינים, המותאמים ספציפית להרגשתם ולנוחותם. אני רוצה שהם ירשו לעצמם אפילו לעצור באמצע מכה שמשוגרת אליהם ולראות איך היא מגיעה, בלי לפחד שאם הם לא יבלמו אותה הם יקבלו מכה (לא תמיד מגיעים לכך בהתחלה...). רק אחרי שהם מפתחים (חודשים...) מיומנות מסויימת בקרבות ה"בטוחים" לגמרי וסומכים לגמרי אחד על השני, אני מבקש מהם להתחיל להגדיר לעצמם גבולות חדשים, לפי נוחותם ולפי קצב התקדמותם הטבעי, בלי לעורר פחד בשום שלב. המטרה היא להגיע בהדרגה ללחימה נטולת-גבולות, שבה ההגדרה היחידה היא: "מותר הכל, מבלי לגרום לנזק בלתי הפיך". צורות עבודה שונות עוזרות להם לבנות, לאט לאט, מתוך אימון הסימונים, את האימון שדרגת הפגיעה שלו נשלטת. לדוגמא: - לעשות קרב שבו אם למישהו כואב אפילו קצת הוא חייב להגיד "אי" בקול ושהמטרה בקרב הזה היא לגרום לפרטנר להגיד כמה שיותר פעמים "אי"... או: - לעשות קרב שבו המטרה היא לגרום לפרטנר להיכנע מבלי לגרום לו לנזק בלתי הפיך... הרעיון הוא להגיע, לאט לאט ובהדרגה, למצב של אימון-לחימה נשלט, שבו הצדדים יודעים בדיוק עד איזה רמה מותר להם להכאיב ולפגוע. זה לוקח שנים, אבל זה עובד. אגב, המורה של המורה שלי (חורחה גולדשטיין) עובד בשיטה אחרת לגמרי של אימון. הוא פשוט נותן לתלמידים לכסח אחד את השני בלי הגבלה כמעט. שמעתי שכבר קרה שאנשים אצלו נפגעו באופן בלתי-הפיך. הוא מומחה גדול לאמנות הלחימה ואני מכבד אותו מאוד, אבל זו לא דרכי ללמד (למרות שהוא מומחה הרבה יותר גדול ממני, גם בלחימה, גם בהדרכה וגם בשאר התחומים הקשורים לקונג-פו. התלמידים שלו מדהימים אחד-אחד). כל מדריך לדעתי ח י י ב לקחת אחריות מלאה על דרכו ולהיות שלם עם עצמו. אי אפשר להטיל את האחריות על המורה שלך. זה אחד מהדברים הכי חשובים שהמורה שלי לימד אותי. מעט מאוד פעמים קרה שתלמיד נפגע אצלי באופן בלתי-צפוי (באופן הפיך; תמיד באופן הפיך!) ובכל פעם שזה קרה חזרתי אחורה לשולחן העבודה ובדקתי מה צריך לעשות ולשפר. אני יודע שתגידו לי שאין מה לעשות, זה חלק מהעבודה, אבל אני לא מוכן לקבל את זה לגמרי. מבחינתי, תלמיד בא אלי כמו שבאים אל רופא: כדי לשפר את הבריאות. נקודה. אני לא מוכן לקבל מצב שבריאותו תיפגע, אפילו לא באופן זמני. כמובן, אינני מכליל בכך פגיעות שהינן חלק מהגדרת העבודה. אם, לדוגמא, שני תלמידים נלחמים מתוך ההגדרה שמותר לגרום אחד לשני לשטפי דם ופציעות מסויימות, אז זה בסדר, כי זה בה מתוך ההגדרה שלהם, מתוך הרצון שלהם - ואז גם הפגיעות עצמן נוטות להרפא מהר יותר ויש להן משמעות לימודית עמוקה יותר. איזה דרכים נוספות אתה מכיר לצורך שמירה על בריאות המתאמנים בתנאים של לחימה מלאה או כמעט מלאה? אגב, אני מאוד נהנה לקרוא את מה שאתה כותב בפורום. בתודה, בן
