תקציר בגדול -
האמת שהסיפור מתחיל ונגמר בפאתטיות, אבל קצת לא אכפת לי, אני אכתוב אותו כלשונו:
בחורה כלשהי ואני הכרנו באינטרנט. זה היה במאי. לפני 8 חודשים.
היו לנו כמה התכתבויות נחמדות, שיצאו קצת ארוכות, והחלטנו להיפגש.
זה התפספס, והיא טסה לחילופי סטודנטים של כמה חודשים יפים במדינה עם הפרש שעות די גדול.
הקשר נותק בגלל זה אבל אחרי חודש היא שלחה הודעה ודברים התחילו להתגלגל לכיוון הרומנטיקה שוב. הבנתי שיש פה בחורה שהיא אוצר, באמת אוצר. מעניינת, נבונה, מאוד פתוחה, ישירה, עם לב ענק, עצמאית, כייפית ועם שמחת חיים מטורפת.
אז החלטתי לשמר את הקשר גם במחיר של התכתבות ארוכה וציפייה.
(ידעתי שזו טעות כי התכתבות מוציאה את כל הדברים הג'וס-ים ואז לא נשאר כלום, אבל החלטתי שאולי שווה).
היא חזרה לארץ, נתתי לה את הזמן להתאפס ולפגוש את כל החברים וכו',
בינתיים דיברנו כבר טלפונית, היו שיחות ארוכות מאוד וטובות מאוד. זה היה נראה כאילו זה הולך לכיוון הנכון.
בכל הזמן הזה היא משתפת אותי במה שקורה בחיים שלה, שולחת לי סמסים מדי פעם עם תמונות מהחיים שלה.
ואז דייט.
כתבתי כבר שהיה פושר מבחינתי אבל שהיא כתבה שהיה לה כיף ורמזה לפעם הבאה.
התקשרתי יום אחרי. כי אני מפגר ולא משחק משחקים.
היא סימסה אחרי 3 שעות שהיא עם חברים.
התקשרתי יום אחרי אחר הצהריים, היא סימסה שהיא בנהיגה ותתקשר כשתצא.
לא סימסה.
התקשרה אתמול ב 18:00, ראיתי שהתקשרה וחזרתי אליה שעה אחרי, כשראיתי שהתקשרה.
אחרי חצי שעה שלחתי לה הודעה שאני נכנס להרצאה ושאלתי אם תהיה ערה ב 22:30 כשאצא משם. היא אמרה שאין לה מושג ושהיא עם חברות.
אז כתבתי לה בלהט הרגע שהיא מוזמנת להתקשר בדרך חזרה הבייתה (תוספת שלי: כמו שעשתה כמה פעמים שבוע שעבר), או שאתקשר מחר.
טעות. כן. אני לא מתכוון להתקשר אליה. קצת נשבר לי, אני מעורר רחמים בעיני עצמי כבר.
חאליסי צודקת, כנראה. לעולם לא אבין את הקטע הזה.
היינו פאקינג פתוחים אחד עם השניה במשך חצי שנה לחלוטין,
זה היה רק מכבד אם היא הייתה כותבת, אפילו סתם כותבת, למרות שנוצר כבר קשר כלשהו: "תודה על הכל, נראה לי שזה לא זה", ולא מתחמקת.
סיימתי פה. הולך להתאכזב בפינה ולהלקות את עצמי.
כ'ס'עמק, כבר אמרתי?