לחייך למטבוחה
מזג האויר האיר להם פנים, לחברים שלנו, שחגגו את בת המיצווה של בת הזקונים על הדשא, במקום שבו הוא אפפעם לא חסר – בקיבוץ. העמסתי צלחת חריף-אש, וליהטתי את החיך תוך גילגול שיחת היי-המונזמן-מה חדש עם מכר ותיק. פתאום קלטתי אותו. לימינו – בנו הצעיר. לשמאלו – אחותו הגרושה. ואשתו, גם היא היתה שם בסביבה איפהשהו. תמיד היא בסביבה איפהשהו. לא תמיד בסביבה שלו. והוא תמיד שם. מחכה. הבן בקש שיעביר לו את צלחת החומוס. והוא – התמהמה קלות. ואז ראיתי. ראיתי את החיוך הזה שלו שנח על סלט המטבוחה. חיוך שאי אפשר לטעות בו. אותו חיוך שבטח שאי אפשר להטעות בו את מי שבעצמה תלתה עיניים מחוייכות ועורגות ואולי מטופשות בשלט ניאון של חנות לעניבות, כשהיא תלויה על זרועו של בעלה, באחת הערים היפות בעולם – רק בגלל שעל השלט ההוא התנוסס הניק של הגבר שהיה אהובה אז. אחר כך הצטרפו לחיוך הזה הצצות תכופות וחטופות לנייד. אולי היא שלחה SMS... אחר כך הוא קם, עם "אני כבר חוזר" מגומגם, כזה שחושש לרגע שכולם קוראים אותו ומרגישים ויודעים – אבל מיד בטוח שלא. אולי הלך לשלוח בעצמו SMS. וחזר. זה לא רק המשב של האהבה או הריגוש החדשים שמשודר מהחיוכים האלה. זה גם הסוד החבוי. זה האסור שלא מתיר לשתף ולהתרגש בגלוי גם אם לפעמים בא – וההתרפקות והנצירה. זר אולי לא יבין. והבנתי שגם הוא כבר שם. רק התחיל להגיע, לגעת – אבל מעכשיו הוא שם.
מזג האויר האיר להם פנים, לחברים שלנו, שחגגו את בת המיצווה של בת הזקונים על הדשא, במקום שבו הוא אפפעם לא חסר – בקיבוץ. העמסתי צלחת חריף-אש, וליהטתי את החיך תוך גילגול שיחת היי-המונזמן-מה חדש עם מכר ותיק. פתאום קלטתי אותו. לימינו – בנו הצעיר. לשמאלו – אחותו הגרושה. ואשתו, גם היא היתה שם בסביבה איפהשהו. תמיד היא בסביבה איפהשהו. לא תמיד בסביבה שלו. והוא תמיד שם. מחכה. הבן בקש שיעביר לו את צלחת החומוס. והוא – התמהמה קלות. ואז ראיתי. ראיתי את החיוך הזה שלו שנח על סלט המטבוחה. חיוך שאי אפשר לטעות בו. אותו חיוך שבטח שאי אפשר להטעות בו את מי שבעצמה תלתה עיניים מחוייכות ועורגות ואולי מטופשות בשלט ניאון של חנות לעניבות, כשהיא תלויה על זרועו של בעלה, באחת הערים היפות בעולם – רק בגלל שעל השלט ההוא התנוסס הניק של הגבר שהיה אהובה אז. אחר כך הצטרפו לחיוך הזה הצצות תכופות וחטופות לנייד. אולי היא שלחה SMS... אחר כך הוא קם, עם "אני כבר חוזר" מגומגם, כזה שחושש לרגע שכולם קוראים אותו ומרגישים ויודעים – אבל מיד בטוח שלא. אולי הלך לשלוח בעצמו SMS. וחזר. זה לא רק המשב של האהבה או הריגוש החדשים שמשודר מהחיוכים האלה. זה גם הסוד החבוי. זה האסור שלא מתיר לשתף ולהתרגש בגלוי גם אם לפעמים בא – וההתרפקות והנצירה. זר אולי לא יבין. והבנתי שגם הוא כבר שם. רק התחיל להגיע, לגעת – אבל מעכשיו הוא שם.
