לחיות בשלום עם הפחד
שלום עם הפחד נכתב לרגל חניכת המופע החדש לבני מצווה ובכיכובם "מבחן אומץ" / אביטל אריכא, הלל הפקות. אני זוכרת את עצמי בת 12. מטיילת לי בחופשיות ובבטחה בסמטאות רמת-גניות חשוכות בלילות אחרי פעולה של בני עקיבא אך מתעסקת במוחי בשאלות קיומיות על החיים. פוחדת למות. מתעוררת בלילות מחלומות זוועה על רוצחים וגנבים שמתגנבים לביתי, למיטתי. חלומות של ילדים שמקורם בעיקר בסרטי-מתח הוליוודים. אז, בשנות השמונים עוד לא שמעו על טרור יומיומי, על אנסים שנחשבים בחברה לגברים מכובדים, על אבות שהורגים בילדיהם ונשותיהם ועל גירוש יהודים מבתיהם. אז היה שקט... עשרים שנה אחרי, אני כותבת לכם את המכתב הזה. המומה בעצמי מהדרך הארוכה שעשה המצפון הישראלי הקולקטיבי. אני אמא לשלוש בנות שרק המחשבה על כך שאחת מהן תשוב לבדה הביתה בחשיכה ממרחק חמישה בלוקים מטלטלת אותי למזלי, אף אחת מהן לא משערת שזו אפילו אופציה. לצערי, אנו וילדינו הפכנו לנשלטים על ידי הפחד והוא מחלחל לחיי היום יום שלנו ומנהל אותנו. הפחדים שלנו הפכו גנטים והם הולכים ומתרבים מדור לדור, מחלישים את דמנו ומשיגים את גבולות יצר ההישרדות הבסיסי שלנו: פוחדים לקחת אחריות. פוחדים להתבגר ולהתפרנס מעמל כפינו. פוחדים לבחור! שזהו פחד איום ונורא של עידן השפע- מרוב אפשרויות אנחנו מתבלבלים: כמה התחתנו ועדיין לא הפנימו שבכך היו אמורים לקבע את בחירתם לנצח? כמה עוברים מעבודה לעבודה, מסבים מקצועות מבלי להתחייב לעצמם על אומנותם? הפכנו אנמים. בלתי שרידים. מוגבלים מרצון. אנחנו מסמנים לעצמינו מטרות פחד ומנהלים את חיינו לפיהם: לא מגהצים –כי אוי ואבוי מה יקרה לחולצה, לא אוכלים עוגה טובה כי אוי ואבוי מה יקרה לגזרה, לא פותחים עסק כי הרבה עסקים נופלים, לא מחליפים סוכן ביטוח כי לא נעים, לא לובשים בגדים נוחים כי מה יגידו השכנים ואפילו לא מתחתנים כי... וכן הלאה וכן הלאה. אין גבולות לפחדים שנקים בראשינו. מרכזי בניה שלמים של פחדים שלכל אחד מהם נימוק איתו אין להתווכח. כולנו יודעים – רוב הפחדים הללו סופם להתקיים. נבואות מתגשמות כי אנחנו יוצרים את קיומן ולו רק כדי להוכיח לעצמינו שאנחנו צודקים. אף אחד לא פוחד להיות צודק... בואו נתבונן לרגע לפחד בעיניים ונחליט שהוא מעין כדור. נכדרר אותו מיד ליד, מצד לצד -החיובי והשלילי. נחשוב על שני הצדדים כשווים. לרגע אנו מקפיצים אותו על הצד הפסימי, הצד בו התחיל את מסלולו: "מה יהיה אם... זה יהיה אסון". ומיד נקפיץ אותו ליד השניה: "איזה דבר נפלא יקרה לי אם אשתחרר מהפחד שלי!" ינצח במשחק יהיה רק מי שבסופו יחליט להעז ולהחזיק בכדור בצד האופטימי. והוא יזכה בתואר הנכסף –אמיץ. כולכם יודעים שאני רואה במקצועי שליחות אמיתית. יצירת חיי היא מופעים מיוחדים לבר/ת מצווה, דרכם אני יכולה להעביר ערכים אותם אני משתדלת לאמץ בחיי ושואפת להעביר לעולם אחרי. אין דבר נפלא בעיניי מאשר לצפות בילד או ילדה מעבירים בהצגה מרגשת את אותם תכנים מול קהל אורחים אוהב ומחבק. השנה החלטתי להוסיף לקאדר התכניות שלנו את "מבחן אומץ" אשר עולה לבמה אי"ה בינואר הקרוב. המופע נוגע בהומור במפגש שלנו עם פחדים שונים. בן/ת המצווה פוגש דמויות קיצוניות ומשעשעות למדי, שגורמות לו לראות באור אחר את הפחדים שלו ועוזרות לו לגלות את מקורות הכח להתמודדות מולם. סיומה המפתיע של התכנית, חושף את האמת- הורי הילד הם אלו ששכרו את שירותיו של איש מקצוע שזו התמחותו- להפגיש את הילדים עם האתגרים ולמתן את מנגנון הפחד. אני בטוחה שתיהנו מהמופע החדש ומאחלת לכם שנה מעוטת פחד. אוהבת אביטל
שלום עם הפחד נכתב לרגל חניכת המופע החדש לבני מצווה ובכיכובם "מבחן אומץ" / אביטל אריכא, הלל הפקות. אני זוכרת את עצמי בת 12. מטיילת לי בחופשיות ובבטחה בסמטאות רמת-גניות חשוכות בלילות אחרי פעולה של בני עקיבא אך מתעסקת במוחי בשאלות קיומיות על החיים. פוחדת למות. מתעוררת בלילות מחלומות זוועה על רוצחים וגנבים שמתגנבים לביתי, למיטתי. חלומות של ילדים שמקורם בעיקר בסרטי-מתח הוליוודים. אז, בשנות השמונים עוד לא שמעו על טרור יומיומי, על אנסים שנחשבים בחברה לגברים מכובדים, על אבות שהורגים בילדיהם ונשותיהם ועל גירוש יהודים מבתיהם. אז היה שקט... עשרים שנה אחרי, אני כותבת לכם את המכתב הזה. המומה בעצמי מהדרך הארוכה שעשה המצפון הישראלי הקולקטיבי. אני אמא לשלוש בנות שרק המחשבה על כך שאחת מהן תשוב לבדה הביתה בחשיכה ממרחק חמישה בלוקים מטלטלת אותי למזלי, אף אחת מהן לא משערת שזו אפילו אופציה. לצערי, אנו וילדינו הפכנו לנשלטים על ידי הפחד והוא מחלחל לחיי היום יום שלנו ומנהל אותנו. הפחדים שלנו הפכו גנטים והם הולכים ומתרבים מדור לדור, מחלישים את דמנו ומשיגים את גבולות יצר ההישרדות הבסיסי שלנו: פוחדים לקחת אחריות. פוחדים להתבגר ולהתפרנס מעמל כפינו. פוחדים לבחור! שזהו פחד איום ונורא של עידן השפע- מרוב אפשרויות אנחנו מתבלבלים: כמה התחתנו ועדיין לא הפנימו שבכך היו אמורים לקבע את בחירתם לנצח? כמה עוברים מעבודה לעבודה, מסבים מקצועות מבלי להתחייב לעצמם על אומנותם? הפכנו אנמים. בלתי שרידים. מוגבלים מרצון. אנחנו מסמנים לעצמינו מטרות פחד ומנהלים את חיינו לפיהם: לא מגהצים –כי אוי ואבוי מה יקרה לחולצה, לא אוכלים עוגה טובה כי אוי ואבוי מה יקרה לגזרה, לא פותחים עסק כי הרבה עסקים נופלים, לא מחליפים סוכן ביטוח כי לא נעים, לא לובשים בגדים נוחים כי מה יגידו השכנים ואפילו לא מתחתנים כי... וכן הלאה וכן הלאה. אין גבולות לפחדים שנקים בראשינו. מרכזי בניה שלמים של פחדים שלכל אחד מהם נימוק איתו אין להתווכח. כולנו יודעים – רוב הפחדים הללו סופם להתקיים. נבואות מתגשמות כי אנחנו יוצרים את קיומן ולו רק כדי להוכיח לעצמינו שאנחנו צודקים. אף אחד לא פוחד להיות צודק... בואו נתבונן לרגע לפחד בעיניים ונחליט שהוא מעין כדור. נכדרר אותו מיד ליד, מצד לצד -החיובי והשלילי. נחשוב על שני הצדדים כשווים. לרגע אנו מקפיצים אותו על הצד הפסימי, הצד בו התחיל את מסלולו: "מה יהיה אם... זה יהיה אסון". ומיד נקפיץ אותו ליד השניה: "איזה דבר נפלא יקרה לי אם אשתחרר מהפחד שלי!" ינצח במשחק יהיה רק מי שבסופו יחליט להעז ולהחזיק בכדור בצד האופטימי. והוא יזכה בתואר הנכסף –אמיץ. כולכם יודעים שאני רואה במקצועי שליחות אמיתית. יצירת חיי היא מופעים מיוחדים לבר/ת מצווה, דרכם אני יכולה להעביר ערכים אותם אני משתדלת לאמץ בחיי ושואפת להעביר לעולם אחרי. אין דבר נפלא בעיניי מאשר לצפות בילד או ילדה מעבירים בהצגה מרגשת את אותם תכנים מול קהל אורחים אוהב ומחבק. השנה החלטתי להוסיף לקאדר התכניות שלנו את "מבחן אומץ" אשר עולה לבמה אי"ה בינואר הקרוב. המופע נוגע בהומור במפגש שלנו עם פחדים שונים. בן/ת המצווה פוגש דמויות קיצוניות ומשעשעות למדי, שגורמות לו לראות באור אחר את הפחדים שלו ועוזרות לו לגלות את מקורות הכח להתמודדות מולם. סיומה המפתיע של התכנית, חושף את האמת- הורי הילד הם אלו ששכרו את שירותיו של איש מקצוע שזו התמחותו- להפגיש את הילדים עם האתגרים ולמתן את מנגנון הפחד. אני בטוחה שתיהנו מהמופע החדש ומאחלת לכם שנה מעוטת פחד. אוהבת אביטל