y a l d a 1 7
New member
לחזור לפה...
לחזור לפה.. לכתוב... האמת קצת מוזר לי אחרי כ"כ הרבה זמן הרבה זמן שלא נכנסתי לפורום הזה שבעבר היה לי כמו בית גלגל הצלה... והיה לי טוב לא להכנס לפה, למען האמת סליחה על זה... לברוח מכל מה שקשור לחולי ואם מישהו מדבר על זה - לא רציתי לשמוע לא כמו בעבר- שתמיד הייתי אוזן קשבת, מייעצת... ברחתי להתרחק מכל מה שקשור לזה לא עוד השיחות ההן... כמה שפחות עיסוק... וזה חזר לפעמים, כמובן, והמשקל תמיד היה שם והאוכל, תמיד הדהד אבל יכולתי להגיד שזה כבר לא כמו בעבר הרחוק יכולתי לראות את עצמי יותר עצמאית לא משותקת לא מדוכאת עצובה אולי... אבל פעילה. אז יש לי חבר שאוהב אותי אף פעם לא האמנתי שזה יקרה וגם היום אני לא תמיד מבינה... ואיך אפשר לסבול אותי עם המצבי רוח שלי, ואיך לא נמאס, ולפעמים אני בטוחה שמתישהו זה יגיע ולפעמים אני חושבת שמגיעה לו מישהי יותר טובה הוצאתי כ"כ הרבה אנשים מהחיים שלי הבנתי שהיו אנשים שלא התאימו לי הכנסתי לעצמי אנשים לחיים-לפעמים כי רק רציתי שיהיה מישהו, וזה עשה פשוט רע, לפעמים אסור להכניס בכל מחיר היו אנשים שפגעו היו אנשים, חברים, שפגעו, שאכזבו, וסלחתי, והמשיכו לאכזב ולאכזב אחרי שלל של מתן הזדמנויות... פשוט פחדתי מהבדידות... הם לא היו חברים אמיתיים. אבל כ"כ לא רציתי להיות לבד שמתי לב, כל שנה שעוברת, מצאתי את עצמי יותר ויותר לבד וזה נהייה יותר ויותר כואב כל פעם שמישהו הלך נהייה לי יותר ריק יותר לבד יותר כואב. היו גם כאלה שהיו אמיתיים כנראה, והדברים קרו מעצמם. בכל אופן, כל חבר שהלך, השאיר אחריו משהו, שלא שכחתי, ועל כל אחד מהם, כאב לי באמת. הבנתי על עצמי הרבה דברים במשך השנה האחרונה, הבנתי שאני לא אדם קל, שאני דרשנית, שאני אולי קנאית, וקשה לי להתחבר בקלות על אף שאני מאוד רוצה להכיר חברים חדשים. כל זה מקשה עלי מאוד. עם כל המצב שאני נמצאת בו, ועם המצב שהוצאת כ"כ הרבה אנשים מהחיים שלי... אני פתאום מבינה כמה אני לבד. וזה כ"כ מפחיד ומאיים עליי. שאם לא החבר שלי, יעברו ימים שלמים, ואיש לא יתעניין בשלומי, לא ידאג אם אני חייה או לא. זה מעציב אותי. בעיקר שאני מסתכלת על קבוצות של אחרים, כמה חברים יש להם... ואני יודעת שלא הכל ורוד ואמיתי. אבל בא לי שלמישהו עוד יהיה איכפת. זה עצוב שאין עוד בכלל חברים. שכ"כ הרבה הלכו, ואיש לא בא. זה גורם לי לשאול מה לא בסדר איתי. למה אני לא טובה? אני כל הזמן מסתכלת על אחרים ושואלת את זה. למה אני נראית רע למה אני לא רזה למה אני דפוקה למה לי אין חברים אני מרגישה שאני לא בסדר ובחיי, שזה משפיל אותי פשוט. אני מרגישה מושפלת שאין לי אף אחד. זה פשוט עצוב לי!
לחזור לפה.. לכתוב... האמת קצת מוזר לי אחרי כ"כ הרבה זמן הרבה זמן שלא נכנסתי לפורום הזה שבעבר היה לי כמו בית גלגל הצלה... והיה לי טוב לא להכנס לפה, למען האמת סליחה על זה... לברוח מכל מה שקשור לחולי ואם מישהו מדבר על זה - לא רציתי לשמוע לא כמו בעבר- שתמיד הייתי אוזן קשבת, מייעצת... ברחתי להתרחק מכל מה שקשור לזה לא עוד השיחות ההן... כמה שפחות עיסוק... וזה חזר לפעמים, כמובן, והמשקל תמיד היה שם והאוכל, תמיד הדהד אבל יכולתי להגיד שזה כבר לא כמו בעבר הרחוק יכולתי לראות את עצמי יותר עצמאית לא משותקת לא מדוכאת עצובה אולי... אבל פעילה. אז יש לי חבר שאוהב אותי אף פעם לא האמנתי שזה יקרה וגם היום אני לא תמיד מבינה... ואיך אפשר לסבול אותי עם המצבי רוח שלי, ואיך לא נמאס, ולפעמים אני בטוחה שמתישהו זה יגיע ולפעמים אני חושבת שמגיעה לו מישהי יותר טובה הוצאתי כ"כ הרבה אנשים מהחיים שלי הבנתי שהיו אנשים שלא התאימו לי הכנסתי לעצמי אנשים לחיים-לפעמים כי רק רציתי שיהיה מישהו, וזה עשה פשוט רע, לפעמים אסור להכניס בכל מחיר היו אנשים שפגעו היו אנשים, חברים, שפגעו, שאכזבו, וסלחתי, והמשיכו לאכזב ולאכזב אחרי שלל של מתן הזדמנויות... פשוט פחדתי מהבדידות... הם לא היו חברים אמיתיים. אבל כ"כ לא רציתי להיות לבד שמתי לב, כל שנה שעוברת, מצאתי את עצמי יותר ויותר לבד וזה נהייה יותר ויותר כואב כל פעם שמישהו הלך נהייה לי יותר ריק יותר לבד יותר כואב. היו גם כאלה שהיו אמיתיים כנראה, והדברים קרו מעצמם. בכל אופן, כל חבר שהלך, השאיר אחריו משהו, שלא שכחתי, ועל כל אחד מהם, כאב לי באמת. הבנתי על עצמי הרבה דברים במשך השנה האחרונה, הבנתי שאני לא אדם קל, שאני דרשנית, שאני אולי קנאית, וקשה לי להתחבר בקלות על אף שאני מאוד רוצה להכיר חברים חדשים. כל זה מקשה עלי מאוד. עם כל המצב שאני נמצאת בו, ועם המצב שהוצאת כ"כ הרבה אנשים מהחיים שלי... אני פתאום מבינה כמה אני לבד. וזה כ"כ מפחיד ומאיים עליי. שאם לא החבר שלי, יעברו ימים שלמים, ואיש לא יתעניין בשלומי, לא ידאג אם אני חייה או לא. זה מעציב אותי. בעיקר שאני מסתכלת על קבוצות של אחרים, כמה חברים יש להם... ואני יודעת שלא הכל ורוד ואמיתי. אבל בא לי שלמישהו עוד יהיה איכפת. זה עצוב שאין עוד בכלל חברים. שכ"כ הרבה הלכו, ואיש לא בא. זה גורם לי לשאול מה לא בסדר איתי. למה אני לא טובה? אני כל הזמן מסתכלת על אחרים ושואלת את זה. למה אני נראית רע למה אני לא רזה למה אני דפוקה למה לי אין חברים אני מרגישה שאני לא בסדר ובחיי, שזה משפיל אותי פשוט. אני מרגישה מושפלת שאין לי אף אחד. זה פשוט עצוב לי!