סיכום טוב....אהבה היא הסוד.....
ואם כבר אהבה, הכוח שלה.
אתה יודע, לקח לי שנים להבין למה אני עושה קונג פו. כמובן תמיד ידעתי אני אוהב ל
עשות קונג פו, רק לא ממש הבנתי שזו אהבה. הסבר....
הקונג פו להבדיל משאר הדברים שאני עושה, מאוד קשה. תמיד. אין פעם שאני מתרגל והוא לא קשה. אני מתרגל כל יום, ברמה כזו או אחרת. במיוחד ב20 שנים האחרונות. היו תקופות שהתאמנתי חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות כל פעם, אינטנסיבי, כאילו אני בדרך לקרב. המורים שלי סיניים, התפישה סינית, כלומר - היה עם עצמך, תרגל, חשוב, הרגש, למד. המחשבות מדכאות אותך ואתה חייב להמשיך. הגוף מתקשה ואתה אומר לו להתרכך, הוא כואב ואתה אומר לעצמך "ככה זה", תשתחרר. אתה רוצה לעשות משהו והגוף כבר לא יכול, נוצר קונפליקט בין הרצון לגוף, בין עצמי לעצמי. אתה נותן מכות ומקבל מכות. נפצע לפעמים ופוצע לפעמים.
אבל למה זה צריך להיות כל כל קשה? למה אני צריך את הקושי הזה? נכון שבסוף שוכחים מהקושי והיום נראה יפה בסוף האימון. אבל עוד ועוד, שנים? אפשר לעשות טאי צ'י ולהרגיש נפלא ושאתה עושה המון.
בקיצור - הקונג פו קשה. לפחות זה שאני עושה.
וכל השאלות על ה"למה" לעשות אותו מסתכמות במילה -
אהבה. אני מאמן קשה משום שאני אוהב את האימון. לא את הקושי. להיפך, הקושי מפריע לי. אם לא הייתה לי מגבלת הקושי הייתי מתאמן יותר - בכמות, במהירות, בכח, בהכל. וכשאתה מבין שאתה עושה זאת מאהבה פנימית אמיתית, הקושי נופל, ואתה מבין שאתה עושה אהבה עם עצמך.
לקחו לי שנים רבות עד שמצאתי את מקור האהבה הזה. לא רק לומר "אני עושה קונג פו בגלל שאני אוהב לעשות קונג פו" , אלא להרגיש את האהבה אליו. להבין מה זה אומר "אני אוהב קונג פו".
נשמע קצת רומנטי
. ככה זה באמת. אהבה בכל המימדים. כשהיא באה, אין גבולות, אין סוף.
ועוד סיפור - תלמיד שלי התקדם בקונג פו, ואמרתי לו שהוא חייב ללמוד את הטאי צ'י שלני. חיכיתי לו בסבלנות, עד שהכרחתי אותו. היחיד. לאחר שלוש שנים הוא בא אליי ואמר לי : "התאהבתי, הטאי צ'י הזה הוא כמו בחורה."
ולסיכום, כשאתה מוצא את האהבה הזו במשהו, אתה יכול להשליך אותה על כל דבר בחיים. ואז החיים הם אהבה. נכון - זה לא פשוט, לוקח זמן, צריך מהמורות בדרך, בשביל להבחון את המקור הפנימי הזה. לדעתי בלי המהמורות, האהבה הזו עדיין לא גלויה לעומקה.
בקיצור - לעשות הכל מאהבה. הכל, כולל דברים לא נעימים.
