לחגית מהצד השני
חגית, קודם כל, כל הכבוד לך על המחשבות שלך לגבי אובדן של חברתך. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיכולים לחשוב או להבין מה עובר על מישהו שעובר חוויה כה קשה. אני פעילה פסיבית בפורום הזה. וזו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן. המכתב שלך עשה לי הרבה.הרגשתי צורך עז לענות לך, כדי לנסות להסביר דרך הסיפור שלי, מה עובר לחברתך בראש. גיסתי ואני נכנסנו להריון ראשוןניפלא ורצוי,בהפרש של חודשיים. לצערי איבדתי את התינוק שלי קרוב למועד הלידה (אובדן פתאומי ללא שום הסבר). כמובן שאת יכולה לנחש שמאז החיים שלי השתנו לגמרי. לא עבר יום שלא נזכרתי ולא בכיתי. כאב שתמיד קיים. וכמובן שאיאפשר לשכוח, ולכן אין צורך בשום תזכורת. אך לצערי בכל פעם שאני רואה את הילד של גיסתי, הכאב עולה במספר רמות. עד כדי חוסר תפקוד של כמה ימים. בשבילי האחיין של בעלי הוא התזכורת הכואבת ביותר שיכול להיות לי. לצערי יש הרבה אירועים משפחתיים וארוחות שבת שמאלצים אותנו להיפגש (היתי מוותרת עליהם לו רק יכולתי). אחרי כל מפגש כזה, בכל פעם אני מדמיינת אך הילד שלי היה צריך להיות עכשיו, מה הוא היה צריך לעשות עכשיו או מה הגודל הפיסי שלו. מאוד מאוד קשה לי לדעת שהתינוק שלי באדמה לא גדל ולא מתפתח ולעומת זאת התינוק שלה... בכל פעם שחמותי מספרת על ההתקדמות של הנכד שלה כמו למשל, הוא כבר הולך, הוא כבר שר וכו´, אני מתמלאת תחושת כאב נוראית, ותיסכול, ושואלת את עצמי למה זה צריך לעניין אותי בכלל? אני כועסת עליה למה בכלל היא מספרת לי על כך. אני רואה בזה כחוסר רגישות מצידה. כמובן שגיסתי או משפחתה בחיים לא אמרו או דיברו על הנושא הזה. מעולם לא הביעו כאב או צער על האובדן שלנו, ואף לא מעט של הזדהות או הבנה. וזה כל כך חסר לי. אילו היו אומרים או אפילו כותבים לי שהם מבינים, מזדהים או כמה כואב להם, הייתי מפסיקה לכעוס עליהם. אבל הם לא עשו זאת. אני תוהה תמיד מה עובר בראש שלהם! אולי אין להם אומץ לדבר על זה? אני ממש מבינה מה עובר לחברה שלך בראש, ולמה זה כל כך קשה לה. הדרך הקלה ביותר בשבילה זה לא לדבר על העניין הזה. פשוט תכתבי לה את שאת מרגישה. מספיק להראות הזדהות כדי לגרום לצד השני להפתח. והכי חשוב תנסי להבין אותה.
חגית, קודם כל, כל הכבוד לך על המחשבות שלך לגבי אובדן של חברתך. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיכולים לחשוב או להבין מה עובר על מישהו שעובר חוויה כה קשה. אני פעילה פסיבית בפורום הזה. וזו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן. המכתב שלך עשה לי הרבה.הרגשתי צורך עז לענות לך, כדי לנסות להסביר דרך הסיפור שלי, מה עובר לחברתך בראש. גיסתי ואני נכנסנו להריון ראשוןניפלא ורצוי,בהפרש של חודשיים. לצערי איבדתי את התינוק שלי קרוב למועד הלידה (אובדן פתאומי ללא שום הסבר). כמובן שאת יכולה לנחש שמאז החיים שלי השתנו לגמרי. לא עבר יום שלא נזכרתי ולא בכיתי. כאב שתמיד קיים. וכמובן שאיאפשר לשכוח, ולכן אין צורך בשום תזכורת. אך לצערי בכל פעם שאני רואה את הילד של גיסתי, הכאב עולה במספר רמות. עד כדי חוסר תפקוד של כמה ימים. בשבילי האחיין של בעלי הוא התזכורת הכואבת ביותר שיכול להיות לי. לצערי יש הרבה אירועים משפחתיים וארוחות שבת שמאלצים אותנו להיפגש (היתי מוותרת עליהם לו רק יכולתי). אחרי כל מפגש כזה, בכל פעם אני מדמיינת אך הילד שלי היה צריך להיות עכשיו, מה הוא היה צריך לעשות עכשיו או מה הגודל הפיסי שלו. מאוד מאוד קשה לי לדעת שהתינוק שלי באדמה לא גדל ולא מתפתח ולעומת זאת התינוק שלה... בכל פעם שחמותי מספרת על ההתקדמות של הנכד שלה כמו למשל, הוא כבר הולך, הוא כבר שר וכו´, אני מתמלאת תחושת כאב נוראית, ותיסכול, ושואלת את עצמי למה זה צריך לעניין אותי בכלל? אני כועסת עליה למה בכלל היא מספרת לי על כך. אני רואה בזה כחוסר רגישות מצידה. כמובן שגיסתי או משפחתה בחיים לא אמרו או דיברו על הנושא הזה. מעולם לא הביעו כאב או צער על האובדן שלנו, ואף לא מעט של הזדהות או הבנה. וזה כל כך חסר לי. אילו היו אומרים או אפילו כותבים לי שהם מבינים, מזדהים או כמה כואב להם, הייתי מפסיקה לכעוס עליהם. אבל הם לא עשו זאת. אני תוהה תמיד מה עובר בראש שלהם! אולי אין להם אומץ לדבר על זה? אני ממש מבינה מה עובר לחברה שלך בראש, ולמה זה כל כך קשה לה. הדרך הקלה ביותר בשבילה זה לא לדבר על העניין הזה. פשוט תכתבי לה את שאת מרגישה. מספיק להראות הזדהות כדי לגרום לצד השני להפתח. והכי חשוב תנסי להבין אותה.
