cast no shadow
New member
לחברה הישנה שלי,
התקשרת היום, שוב. לדעת מה שלומי, איך בלימודים, בעבודה.
את עושה את זה הרבה, כי זה מה שעושים עם החברה הטובה.
ועניתי לך שהכל בסדר, כמו תמיד, אין חדש.
לומדים פה, עובדים שם, רובצים מול הטלוויזיה אחר-כך.
ושוב לא סיפרתי לך כלום. זה ככה כבר הרבה שנים עכשיו, אולי זה היה ככה תמיד.
לא סיפרתי לך מה שלומי באמת, מה אני מרגישה בפנים. מה אני צריכה לחלוק כל-כך, אבל איתך זה כבר לא אפשרי.
ובעצם, אף פעם לא היינו קרובות. אני זוכרת שפעם אחת החלטתי שאם את החברה הכי טובה שלי זה אומר שצריך לדבר על הכל.
זה עבד לי, אז. כנראה שפשוט לא היה לי משהו חשוב להגיד.
הרבה עובר עלי, חברה. ולא, הכל לא סבבה.
לא קבענו כבר הרבה זמן, כי זו תמיד הייתה אחריותי. האמת, שאני פשוט כבר לא יכולה. אמ, "זה לא אתן, זו אני" תהיה שורה יותר מדי גרועה?
קשה לי איתכן, כבר הרבה זמן. אתן לא מתכוונות לכך, אבל לשבת, באותו מעגל ישן, היום פשוט גורם לי להרגיש רע.
אני שמחה שטוב לך, שטוב לכולן. באמת. כן, ברור, אני גם מקנאה.
אני מקנאה בתחושת השלמות שלכן. טוב, אולי באמת זה עדיף, אם לפחות רע לי, שיהיה משהו טוב לך.
השמחה שלכן גורמת לי לשנוא את עצמי. לא לדעת מה אני רוצה, לחשוב שהכל זה שטות.
החתונה המהירה שלך גרמה לי לכעוס על עצמי שלא חלמתי אף פעם איך אראה עם שמלת כלה.
פיסת הבד שיש לך על הראש גורמת לי לכעוס על עולם שמאפשר אקט שכזה.
התינוק שלך שתלדי עוד מעט, גורם לי לחשוב עד כמה משהו בי לא בסדר, שאני לא רוצה כזה. לא עכשיו, אולי לא לעולם.
תמיד צחקתן על זה שאצלי הכל הפוך. כמו שרבנו על שמירת נגיעה, על השטחים, על האוטובוסים להפגנות.
שלא רציתי לבוא עם כולן לאותה המדרשה, שנסעתי לשום מקום, ללמוד כלום, העיקר לא לבוא לבר-אילן.
תראי איפה את, עם חיוך על הפנים. ואיפה אני, בוכה.
כמה לא סיפרתי לך, ששאלת מה שלומי, כמה לא אספר לעולם.
לא סיפרתי לך איך התאהבתי, ואיך הוא שבר לי את הלב.
איך כמעט עזבתי הכל, כי לא יכולתי לבחור בכלום. איך הרגשתי כבר חרטה.
לא סיפרתי לך איך הייתי קרובה להיות מה שתמיד בזתי לו.
להיות עוד אחת חלשה, שרק חולמת על מישהו, ומשהו, ונשברת.
את מתקשרת אלי, לשאול מה קורה, לקבוע לשבת.
השבת שלנו כבר לא דומה, חברה. היא גם לא תהיה.
תמיד ידעתן שכך אהיה, אבל לא, עדין לא ניהלו את "השיחה".
אני אוהבת אותך. כל-כך. וזה רק הופך את זה להיות יותר קשה.
שתדעי שאני שמחה בשבילך. ואני אהיה שם, כמה שרק תרצי.
אבל עכשיו אני כבר לא יכולה יותר.
אני פשוט צריכה רק פסק זמן קטן לנסות להיות שם בשבילי.
התקשרת היום, שוב. לדעת מה שלומי, איך בלימודים, בעבודה.
את עושה את זה הרבה, כי זה מה שעושים עם החברה הטובה.
ועניתי לך שהכל בסדר, כמו תמיד, אין חדש.
לומדים פה, עובדים שם, רובצים מול הטלוויזיה אחר-כך.
ושוב לא סיפרתי לך כלום. זה ככה כבר הרבה שנים עכשיו, אולי זה היה ככה תמיד.
לא סיפרתי לך מה שלומי באמת, מה אני מרגישה בפנים. מה אני צריכה לחלוק כל-כך, אבל איתך זה כבר לא אפשרי.
ובעצם, אף פעם לא היינו קרובות. אני זוכרת שפעם אחת החלטתי שאם את החברה הכי טובה שלי זה אומר שצריך לדבר על הכל.
זה עבד לי, אז. כנראה שפשוט לא היה לי משהו חשוב להגיד.
הרבה עובר עלי, חברה. ולא, הכל לא סבבה.
לא קבענו כבר הרבה זמן, כי זו תמיד הייתה אחריותי. האמת, שאני פשוט כבר לא יכולה. אמ, "זה לא אתן, זו אני" תהיה שורה יותר מדי גרועה?
קשה לי איתכן, כבר הרבה זמן. אתן לא מתכוונות לכך, אבל לשבת, באותו מעגל ישן, היום פשוט גורם לי להרגיש רע.
אני שמחה שטוב לך, שטוב לכולן. באמת. כן, ברור, אני גם מקנאה.
אני מקנאה בתחושת השלמות שלכן. טוב, אולי באמת זה עדיף, אם לפחות רע לי, שיהיה משהו טוב לך.
השמחה שלכן גורמת לי לשנוא את עצמי. לא לדעת מה אני רוצה, לחשוב שהכל זה שטות.
החתונה המהירה שלך גרמה לי לכעוס על עצמי שלא חלמתי אף פעם איך אראה עם שמלת כלה.
פיסת הבד שיש לך על הראש גורמת לי לכעוס על עולם שמאפשר אקט שכזה.
התינוק שלך שתלדי עוד מעט, גורם לי לחשוב עד כמה משהו בי לא בסדר, שאני לא רוצה כזה. לא עכשיו, אולי לא לעולם.
תמיד צחקתן על זה שאצלי הכל הפוך. כמו שרבנו על שמירת נגיעה, על השטחים, על האוטובוסים להפגנות.
שלא רציתי לבוא עם כולן לאותה המדרשה, שנסעתי לשום מקום, ללמוד כלום, העיקר לא לבוא לבר-אילן.
תראי איפה את, עם חיוך על הפנים. ואיפה אני, בוכה.
כמה לא סיפרתי לך, ששאלת מה שלומי, כמה לא אספר לעולם.
לא סיפרתי לך איך התאהבתי, ואיך הוא שבר לי את הלב.
איך כמעט עזבתי הכל, כי לא יכולתי לבחור בכלום. איך הרגשתי כבר חרטה.
לא סיפרתי לך איך הייתי קרובה להיות מה שתמיד בזתי לו.
להיות עוד אחת חלשה, שרק חולמת על מישהו, ומשהו, ונשברת.
את מתקשרת אלי, לשאול מה קורה, לקבוע לשבת.
השבת שלנו כבר לא דומה, חברה. היא גם לא תהיה.
תמיד ידעתן שכך אהיה, אבל לא, עדין לא ניהלו את "השיחה".
אני אוהבת אותך. כל-כך. וזה רק הופך את זה להיות יותר קשה.
שתדעי שאני שמחה בשבילך. ואני אהיה שם, כמה שרק תרצי.
אבל עכשיו אני כבר לא יכולה יותר.
אני פשוט צריכה רק פסק זמן קטן לנסות להיות שם בשבילי.