לזכרך אמא
בשבת בלילה אמי נפטרה. בשיבה לא טובה, אך לא מהרעות שבהן עוד לא החלטנו דבר. ואיננו יודעים מה ואיך. סביר להניח שנקיים את הלוויה ביום ראשון ולא במוצ"ש בלילה. אני רוצה עבור אמא את האור והצבעים ולא את חשכת הלילה הקודר. שום דבר לא דחוף עכשיו. אמא מוצאת את עצמי מתקשה לכתוב אליך ועלייך בלשון נוכח. שכן רובך ככולך כבר לא נכחת כאן. אזלת מחיינו לשיעורין לאיטך, ללא חפזון. ואני מעדיפה לזכור את מתנותיך מתנות שהרעפת עלינו בנותייך על אחותי ועלי את אהבת החיים הנלהבת אהבת הצבעים משחקי הגוונים והחומר החיות עוצמות הרגש והתחושה הרצון להתנסות בכל דבר נחמת המלים, היצירתיות השופעת. סערות הרגש אשר מצאו אצלך את ביטויין במערבולות של צבע וחומר עונות השנה ומשחקי אורצל המשתנים בכל רגע ואת מתפעלת מהן בעודך מתלוננת על כך שהן מתחבלות ומקשות עלייך ללכוד אותם במכחולך. אמא זווכרת אותה כשהייתה, בשנות השישים עת צעדתי עמה בגאווה בירושלים במרכז העיר, מתנפחת כטווסון עסוקה כל כולי באיסוף מבטי העוברים והשבים הנלכדים בהילה שלה בחלפנו על פניהם. זו אמא שלי. האשה הזו אוהבת אותי. הידיעה הזו ליוותה אותי כל חיי. כמתת. אהבת אמא. אמא של אהבה. עם כל המשגים והטעויות על אף כל המשגים והטעויות. הייתה לנו אמא, שאהבה את עצמה וכפועל נחרץ אהבה אותנו. את שתינו. אנו היינו הבנות שלה. שתינו. רק שלה ולא של אף אחד אחר. תמיד אמרה לנו עד כמה אנו בנות מזל שאנו שתיים בניגוד אליה שהייתה בת יחידה. יחידה ואהובה כל כך עד שכמעט נחנקה בצמר הגפן בו אפפוה. שמחת החיים שלך הייתה גורפת אהבת אנשים ונשים שהשיבו אהבה על אהבתך ספרת לי שאמך – סבתא עדה, אמרה לך שנולדת עם מתת של אהבת הבריות. ואכן כך. גם את מתת הכתיבה ישירות ממעיין היצירתיות הענקת לנו וכעת עלינו לומר לך שלום לא מיצית אך דומני שלא החמצת דבר ממה שהחיים זימנו לפנייך. לכי לשלום אמא לכי לשלום.
בשבת בלילה אמי נפטרה. בשיבה לא טובה, אך לא מהרעות שבהן עוד לא החלטנו דבר. ואיננו יודעים מה ואיך. סביר להניח שנקיים את הלוויה ביום ראשון ולא במוצ"ש בלילה. אני רוצה עבור אמא את האור והצבעים ולא את חשכת הלילה הקודר. שום דבר לא דחוף עכשיו. אמא מוצאת את עצמי מתקשה לכתוב אליך ועלייך בלשון נוכח. שכן רובך ככולך כבר לא נכחת כאן. אזלת מחיינו לשיעורין לאיטך, ללא חפזון. ואני מעדיפה לזכור את מתנותיך מתנות שהרעפת עלינו בנותייך על אחותי ועלי את אהבת החיים הנלהבת אהבת הצבעים משחקי הגוונים והחומר החיות עוצמות הרגש והתחושה הרצון להתנסות בכל דבר נחמת המלים, היצירתיות השופעת. סערות הרגש אשר מצאו אצלך את ביטויין במערבולות של צבע וחומר עונות השנה ומשחקי אורצל המשתנים בכל רגע ואת מתפעלת מהן בעודך מתלוננת על כך שהן מתחבלות ומקשות עלייך ללכוד אותם במכחולך. אמא זווכרת אותה כשהייתה, בשנות השישים עת צעדתי עמה בגאווה בירושלים במרכז העיר, מתנפחת כטווסון עסוקה כל כולי באיסוף מבטי העוברים והשבים הנלכדים בהילה שלה בחלפנו על פניהם. זו אמא שלי. האשה הזו אוהבת אותי. הידיעה הזו ליוותה אותי כל חיי. כמתת. אהבת אמא. אמא של אהבה. עם כל המשגים והטעויות על אף כל המשגים והטעויות. הייתה לנו אמא, שאהבה את עצמה וכפועל נחרץ אהבה אותנו. את שתינו. אנו היינו הבנות שלה. שתינו. רק שלה ולא של אף אחד אחר. תמיד אמרה לנו עד כמה אנו בנות מזל שאנו שתיים בניגוד אליה שהייתה בת יחידה. יחידה ואהובה כל כך עד שכמעט נחנקה בצמר הגפן בו אפפוה. שמחת החיים שלך הייתה גורפת אהבת אנשים ונשים שהשיבו אהבה על אהבתך ספרת לי שאמך – סבתא עדה, אמרה לך שנולדת עם מתת של אהבת הבריות. ואכן כך. גם את מתת הכתיבה ישירות ממעיין היצירתיות הענקת לנו וכעת עלינו לומר לך שלום לא מיצית אך דומני שלא החמצת דבר ממה שהחיים זימנו לפנייך. לכי לשלום אמא לכי לשלום.
