לה אוטרה, אתמול
אתמול ביקרנו בלה אוטרה, שמוגדרת כמסעדה מקסיקנית-קריבית, וממוקמת קרוב לשגרירות האמריקאית בתל אביב. זו אמורה להיות מסעדה משודרגת ויותר מקורית יחסית למקומות המקסיקניים הקיימים בעיר. וזה נכון אבל יש לזה יתרונות וחסרונות.
המקום עצמו נראה מדהים. עשו שם עבודת עיצוב נהדרת, עם מוטיבים מהאזור (אלמנטים שהזכירו את יום המתים, וודו ואפילו "קארקוסה" מעונה ראשונה של בלש אמיתי) ומהרגע הראשון שנכנסים מרגישים שיש שם אווירה מיוחדת. המוזיקה גם עבדה עם העיצוב - תחשבו סרטים של טרנטינו ורודריגז ולא תהיו רחוקים מהקו המוזיקלי. המקום עצמו לא גדול וחצי ממנו הוא בר, והמוזיקה רועשת, אז המקום מתאים יותר לערב חושני על הבר מאשר לבילוי שקט ורגוע.
התפריט מורכב בעיקר ממנות קטנות יחסית אז הזמנו הרבה מנות לחלוקה. התחלנו כמובן בנאצ'וס, הם עשויים במקום ולטעמי הם הרגישו לא טריים אבל אולי זה הדרך שבה הם נעשו והם אמורים להיות ככה. מצד שני הביאו לנו מילוי על חשבון הבית. יחד איתם הזמנו צ'יפס פלנטיין עם גוואקמולי (28 ש"ח), גם הצ'יפס ווגם הגוואקמולי היו ממש אחלה, אבל זו מנה קטנה יחסית, ארבעה אנשים גמרו את הצ'יפס הנ"ל תוך בערך עשרים שניות.
הדבר הבא שהזמנו היו טאקוס. לקחנו שלוש מנות - טאקו שחור, ברווז, וחזיר. הטאקוס קטנים, עשויים ממיני-טורטיה, ומוגשים שלושה במנה (44 ש"ח לשלישיה) השחור היה הכי טעים לי, הוא מכיל קלמרי וצ'וריסו בתוך טורטיה שחורה והיה מיוחד. הברווז גם היה אחלה, החזיר סתמי יחסית.
עוד הזמנו סלט תמנון, שמגיע עם כוסברה (זה הרגע שלהזכיר שיש כוסברה בכמעט כל מנה שהזמנו, והודיעו לנו מראש, אבל לנו אין בעיות עם כוסברה, זה יותר אזהרה למתקשים), תפוחי אדמה וענבים. אני לא מת על השילוב אבל לקחתי קצת תמנון ותפו"א והיה לי נחמד.
הזמנו גם שרימפס קוקוס, מגיעים ארבעה שרימפס על מקלות מצופים במין טמפורת קוקוס, שאישית לא הרגשתי את ההבדל בינה לסתם טמפורה. זה מגיע עם שמנת חמוצה ומין סלסה מתוקה של אננס וצ'ילי שהרגישה לי לא קשורה לשרימפס בכלל. סה"כ מנה חביבה מאוד אבל ללא טעמים מיוחדים אם מתעלמים מהסלסה הנ"ל.
המנה הבאה היתה סיגר קובני. זו מנה שמבחוץ נראית אשכרה כמו סיגר. מדובר בגליל של האם וגבינה עטוף בעלי מנגולד כהים ועם "אפר" עשוי מתבלינים באחד הקצוות. האפר היה אניסי ולא טעים, הסיגר עצמו היה חביב ולא יותר. סה"כ זה יותר גימיק.
הדבר האחרון שהזמנו לפני הקינוח היה טאמאלס. מדובר במין עיסת בצק תירס מעורבב בירקות ומאודה בתוך עלה בננה. הזמנתי מתוך סקרנות אבל בסופו של דבר לא מצא חן בעיני בכלל. כמו מילוי של אמפנדה צמחונית בלי האמפנדה.
לקינוח שקלנו להזמין איזה עוגיית שוקולד-צ'ילי שדובר עליה רבות אבל המלצרית אמרה שזה לא מתוק אז הלכנו על בטוח והזמנו צ'ורוס. הצ'ורוס הגיע עם מטבל שוקולד מאווווד מוזר, שהיה לו בעיקר טעם של חלב מקולקל (נדמה לי שהמלצרית הזכירה שיש בו פסיפלורה). הצ'ורוס עצמם לפחות היו בסדר.
מלה לגבי השירות - המלצרית שלנו דיברה בעיקר אנגלית וקצת עברית, והיתה נחמדה מאוד וזמינה, אבל השירות ממנה היה די "פושי" - כל הזמן הגיעה ושאלה אם אנחנו רוצים להזמין עוד משהו והציעה מנות, בצורה קצת מוגזמת.
אני לא יודע איך לסכם את המסעדה, נשארתי עם תחושות לכאן ולכאן. בסופו של דבר יצאנו עם 150 לאדם כולל אלכוהול לכל סועד, אז סה"כ זה לא ישבור אתכם כלכלית לנסות, והאווירה נהדרת. אבל לא כל המנות עובדות וחלקן יצירתיות באופן מוזר מדי.
אתמול ביקרנו בלה אוטרה, שמוגדרת כמסעדה מקסיקנית-קריבית, וממוקמת קרוב לשגרירות האמריקאית בתל אביב. זו אמורה להיות מסעדה משודרגת ויותר מקורית יחסית למקומות המקסיקניים הקיימים בעיר. וזה נכון אבל יש לזה יתרונות וחסרונות.
המקום עצמו נראה מדהים. עשו שם עבודת עיצוב נהדרת, עם מוטיבים מהאזור (אלמנטים שהזכירו את יום המתים, וודו ואפילו "קארקוסה" מעונה ראשונה של בלש אמיתי) ומהרגע הראשון שנכנסים מרגישים שיש שם אווירה מיוחדת. המוזיקה גם עבדה עם העיצוב - תחשבו סרטים של טרנטינו ורודריגז ולא תהיו רחוקים מהקו המוזיקלי. המקום עצמו לא גדול וחצי ממנו הוא בר, והמוזיקה רועשת, אז המקום מתאים יותר לערב חושני על הבר מאשר לבילוי שקט ורגוע.
התפריט מורכב בעיקר ממנות קטנות יחסית אז הזמנו הרבה מנות לחלוקה. התחלנו כמובן בנאצ'וס, הם עשויים במקום ולטעמי הם הרגישו לא טריים אבל אולי זה הדרך שבה הם נעשו והם אמורים להיות ככה. מצד שני הביאו לנו מילוי על חשבון הבית. יחד איתם הזמנו צ'יפס פלנטיין עם גוואקמולי (28 ש"ח), גם הצ'יפס ווגם הגוואקמולי היו ממש אחלה, אבל זו מנה קטנה יחסית, ארבעה אנשים גמרו את הצ'יפס הנ"ל תוך בערך עשרים שניות.
הדבר הבא שהזמנו היו טאקוס. לקחנו שלוש מנות - טאקו שחור, ברווז, וחזיר. הטאקוס קטנים, עשויים ממיני-טורטיה, ומוגשים שלושה במנה (44 ש"ח לשלישיה) השחור היה הכי טעים לי, הוא מכיל קלמרי וצ'וריסו בתוך טורטיה שחורה והיה מיוחד. הברווז גם היה אחלה, החזיר סתמי יחסית.
עוד הזמנו סלט תמנון, שמגיע עם כוסברה (זה הרגע שלהזכיר שיש כוסברה בכמעט כל מנה שהזמנו, והודיעו לנו מראש, אבל לנו אין בעיות עם כוסברה, זה יותר אזהרה למתקשים), תפוחי אדמה וענבים. אני לא מת על השילוב אבל לקחתי קצת תמנון ותפו"א והיה לי נחמד.
הזמנו גם שרימפס קוקוס, מגיעים ארבעה שרימפס על מקלות מצופים במין טמפורת קוקוס, שאישית לא הרגשתי את ההבדל בינה לסתם טמפורה. זה מגיע עם שמנת חמוצה ומין סלסה מתוקה של אננס וצ'ילי שהרגישה לי לא קשורה לשרימפס בכלל. סה"כ מנה חביבה מאוד אבל ללא טעמים מיוחדים אם מתעלמים מהסלסה הנ"ל.
המנה הבאה היתה סיגר קובני. זו מנה שמבחוץ נראית אשכרה כמו סיגר. מדובר בגליל של האם וגבינה עטוף בעלי מנגולד כהים ועם "אפר" עשוי מתבלינים באחד הקצוות. האפר היה אניסי ולא טעים, הסיגר עצמו היה חביב ולא יותר. סה"כ זה יותר גימיק.
הדבר האחרון שהזמנו לפני הקינוח היה טאמאלס. מדובר במין עיסת בצק תירס מעורבב בירקות ומאודה בתוך עלה בננה. הזמנתי מתוך סקרנות אבל בסופו של דבר לא מצא חן בעיני בכלל. כמו מילוי של אמפנדה צמחונית בלי האמפנדה.
לקינוח שקלנו להזמין איזה עוגיית שוקולד-צ'ילי שדובר עליה רבות אבל המלצרית אמרה שזה לא מתוק אז הלכנו על בטוח והזמנו צ'ורוס. הצ'ורוס הגיע עם מטבל שוקולד מאווווד מוזר, שהיה לו בעיקר טעם של חלב מקולקל (נדמה לי שהמלצרית הזכירה שיש בו פסיפלורה). הצ'ורוס עצמם לפחות היו בסדר.
מלה לגבי השירות - המלצרית שלנו דיברה בעיקר אנגלית וקצת עברית, והיתה נחמדה מאוד וזמינה, אבל השירות ממנה היה די "פושי" - כל הזמן הגיעה ושאלה אם אנחנו רוצים להזמין עוד משהו והציעה מנות, בצורה קצת מוגזמת.
אני לא יודע איך לסכם את המסעדה, נשארתי עם תחושות לכאן ולכאן. בסופו של דבר יצאנו עם 150 לאדם כולל אלכוהול לכל סועד, אז סה"כ זה לא ישבור אתכם כלכלית לנסות, והאווירה נהדרת. אבל לא כל המנות עובדות וחלקן יצירתיות באופן מוזר מדי.
