קרן אור קטנה1
New member
להתראות
לא קראתי את התגובה של אף אחד עד הסוף, הבנתי את המסר, אני אולי מתנשאת, מתיימרת או מחבקת כשלא מבקשים
אבל אני לא טיפשה. ולא נשארת איפה ש"האג'נדה" שלי לא מובנת, ברגע שבו אני צריכה להוכיח את עצמי בפני מישהו זה הרגע בו צריך ללכת.
עם המודעות לא מגיעה החלמה, את זה כתבתי הרבה פעמים.. שאני מודעת להכל ועדיין מתעללת בגופי או המחלה מתעללת איך שתרצו.
אין לי כח להמשיך ולהצטדק, לא מגיע לי לעשות את זה, אני מכבדת את עצמי, הפסקתי להתבייש במחלה שלי ומ"הניסיון" שלי בתוכה אני רק
רוצה להעניק, ל"הזהיר" לעזור לזהות.. לי לא היה אף אחד שיגיד לי שזאת מחלה נפרדת ממני, שאני לא אשמה, שאדע לזהות מתי היא זו שמדברת מתוכי.
כמו שכתבתי, אני מלווה הרבה בנות, אני מגיעה איתן למעקבים בתל השומר, אני מדברת איתן על בסיס יומי, אין לי שום תמורה חומרית רק רוחנית,
באוקטובר הקרוב אתחיל לימודי הוראה בתנ"ך, אני לא אדם רע, אני אדם שמאמין בנתינה, שמאמין בהנחיה, בהובלה.. לרוב החולות קשה לסמוך על אחרים, ליצור אמון, להאמין שאכפת מהן, שמישהו בכלל יכול לעזור, אולי מזה נובע האנטיגוניזם.. כן, עכשיו אני מתיימרת להבין!
אני מאמינה שיום אחד אצא מזה, אם אני רוצה להיות מחנכת ומורה אני חייבת לצאת מזה, העובדה שאני רוצה לתת מעצמי מאפשרת לי לשחרר את מה שלוקח הכל אליו- ההפרעה.
אני אמנם חולה, אבל את האנושיות שלי לא איבדתי, גם לא את האינטגלנציה, כן! יהירה אה? מתנשאת? למה? כי לכן קשה להעריך את עצמכן אז קשה לכן לראות מישהי שכן?
אני חולה ואני מופרעת והייתי מאושפזת שלוש פעמים ואני באנספור טיפולים, אבל למדתי להעריך את עצמי בניפרד מההפרעה הזאת,
ומצאתי משהו שממלא אותי- והוא להיות עבור אחרים, הוא להיות כדי לעודד להחלמה, רק מהמקום שבו אני יודעת מה זה להיות חולה, רק מהמקום הזה
שלא טעמתי החלמה, אבל אני שבעה מסבל, לכן מרשה לעצמי "לדחוף ולדחוף.." לא לוותר. עבורי אף אחד לא נלחם, גם לא המשפחה, החברים חשבו שאני מצורעת, באיזשהו שלב חשבתי שאני באמת כזו, עד שלמדתי אחרת..
מאחלת לכן שתמצאו משהו אחר שימלא אתכן מעבר להפרעה, שתלמדו אחרת
שתטעמו מהחלמה, שתהיו אמפאתיים יותר כלפי הסובבים אתכן,כמו שאתן מחפשות שיהיו אליכן. שלא תטפחו שיפוטיות וביקורת, כי תאכלס? מי אתן. ושלא יספק אתכן לעקוץ אחרים או לזרוק מילים מפוצצת וגדולות כדי להרגיש אולי טוב במקום שאתן נמצאות בו.
לא מתיימרת להבין אף אחת מכן, לא פסיכולוגית שלכן ולא דיאטנית ואין לי אינטרסים
ואתן צודקות, אני לא מכירה אתכן, תאכלס גם לא רוצה, אז תודה ש"פלטתן" אותי מהפורום הזה,
הכי לא מגיעה ממקום שיפוטי,אבל לא מגיע לי אנטיגוניזם כלפי,
שוב- לא קראתי אף אחת מההודעות עד הסוף ולא ניסיתי להבין מה אתן רוצות, כמו שלא ניסיתן להבין אותי.
כתבתי שוטף, בלי תגובה ספציפית לאף אחת,
לא מחבקת, שלא תגידו שאנסתי אתכן דרך המסך או שאני מתיימרת לדעת מה זה חיבוק
בריאות,
לכולנו.
לא קראתי את התגובה של אף אחד עד הסוף, הבנתי את המסר, אני אולי מתנשאת, מתיימרת או מחבקת כשלא מבקשים
אבל אני לא טיפשה. ולא נשארת איפה ש"האג'נדה" שלי לא מובנת, ברגע שבו אני צריכה להוכיח את עצמי בפני מישהו זה הרגע בו צריך ללכת.
עם המודעות לא מגיעה החלמה, את זה כתבתי הרבה פעמים.. שאני מודעת להכל ועדיין מתעללת בגופי או המחלה מתעללת איך שתרצו.
אין לי כח להמשיך ולהצטדק, לא מגיע לי לעשות את זה, אני מכבדת את עצמי, הפסקתי להתבייש במחלה שלי ומ"הניסיון" שלי בתוכה אני רק
רוצה להעניק, ל"הזהיר" לעזור לזהות.. לי לא היה אף אחד שיגיד לי שזאת מחלה נפרדת ממני, שאני לא אשמה, שאדע לזהות מתי היא זו שמדברת מתוכי.
כמו שכתבתי, אני מלווה הרבה בנות, אני מגיעה איתן למעקבים בתל השומר, אני מדברת איתן על בסיס יומי, אין לי שום תמורה חומרית רק רוחנית,
באוקטובר הקרוב אתחיל לימודי הוראה בתנ"ך, אני לא אדם רע, אני אדם שמאמין בנתינה, שמאמין בהנחיה, בהובלה.. לרוב החולות קשה לסמוך על אחרים, ליצור אמון, להאמין שאכפת מהן, שמישהו בכלל יכול לעזור, אולי מזה נובע האנטיגוניזם.. כן, עכשיו אני מתיימרת להבין!
אני מאמינה שיום אחד אצא מזה, אם אני רוצה להיות מחנכת ומורה אני חייבת לצאת מזה, העובדה שאני רוצה לתת מעצמי מאפשרת לי לשחרר את מה שלוקח הכל אליו- ההפרעה.
אני אמנם חולה, אבל את האנושיות שלי לא איבדתי, גם לא את האינטגלנציה, כן! יהירה אה? מתנשאת? למה? כי לכן קשה להעריך את עצמכן אז קשה לכן לראות מישהי שכן?
אני חולה ואני מופרעת והייתי מאושפזת שלוש פעמים ואני באנספור טיפולים, אבל למדתי להעריך את עצמי בניפרד מההפרעה הזאת,
ומצאתי משהו שממלא אותי- והוא להיות עבור אחרים, הוא להיות כדי לעודד להחלמה, רק מהמקום שבו אני יודעת מה זה להיות חולה, רק מהמקום הזה
שלא טעמתי החלמה, אבל אני שבעה מסבל, לכן מרשה לעצמי "לדחוף ולדחוף.." לא לוותר. עבורי אף אחד לא נלחם, גם לא המשפחה, החברים חשבו שאני מצורעת, באיזשהו שלב חשבתי שאני באמת כזו, עד שלמדתי אחרת..
מאחלת לכן שתמצאו משהו אחר שימלא אתכן מעבר להפרעה, שתלמדו אחרת
שתטעמו מהחלמה, שתהיו אמפאתיים יותר כלפי הסובבים אתכן,כמו שאתן מחפשות שיהיו אליכן. שלא תטפחו שיפוטיות וביקורת, כי תאכלס? מי אתן. ושלא יספק אתכן לעקוץ אחרים או לזרוק מילים מפוצצת וגדולות כדי להרגיש אולי טוב במקום שאתן נמצאות בו.
לא מתיימרת להבין אף אחת מכן, לא פסיכולוגית שלכן ולא דיאטנית ואין לי אינטרסים
ואתן צודקות, אני לא מכירה אתכן, תאכלס גם לא רוצה, אז תודה ש"פלטתן" אותי מהפורום הזה,
הכי לא מגיעה ממקום שיפוטי,אבל לא מגיע לי אנטיגוניזם כלפי,
שוב- לא קראתי אף אחת מההודעות עד הסוף ולא ניסיתי להבין מה אתן רוצות, כמו שלא ניסיתן להבין אותי.
כתבתי שוטף, בלי תגובה ספציפית לאף אחת,
לא מחבקת, שלא תגידו שאנסתי אתכן דרך המסך או שאני מתיימרת לדעת מה זה חיבוק
בריאות,
לכולנו.
