להתראות אנגליה
אם יש מישהו שזה בכלל מעניין אותו, להלן ניתוח קצר שלאחר מעשה (בכדורגל קל הרבה יותר להיות חכם שלאחר מעשה...) של ההופעה האנגלית במונדיאל הנוכחי: כמובן שלאור סגל השחקנים האנגלי המשמים משהו אף אחד לא ציפה באמת שאנגליה תזכה בתואר, גם כשלוקחים בחשבון את ההופעה המדהימה במוקדמות מול גרמניה במינכן (5:1). למעשה, אנגליה התגלתה במונדיאל, כפי שרבים ציפו, כנבחרת חסרת כלים התקפיים משמעותיים מלבד בקהאם ואואן. כשהם נשמרו כהלכה ע"י היריב (כמו היום)- העסק הפסיק לדפוק. הסיבה שבאיזשהו שלב האמנתי באמת שאנגליה יכולה לעשות זאת הפעם, היא שתחת הנהגתו של אריקסון התגלו בה אי-אילו ניצוצות של "גרמניות", אשר בד"כ מביאה תארים (ולראיה: הנבחרת הלא מרשמימה של גרמניה עדיין במונדיאל...): מערך טקטי נבון, הגנה חזקה במיוחד, וקמצוץ של ווינריות (ע"ע הגול של בקהאם נגד יוון במוקדמות או השמירה על היתרון מול ארגנטינה). זה עבד, וזה יכל להמשיך לעבוד, כל עוד אנגליה לא היתה בפיגור. ברגע שנקלעה לפיגור, כמו היום (לראשונה במונדיאל), היא נדרשה בדחיפות למישהו שיהיה מספיק יצירתי בהתקפה כדי לשנות את המשחק. כזה לא היה בנמצא: מקמנמן הושאר בבית ואילו וואסל ודיאר התגלו כצעירים מדי כדי לחולל את המהפכה (רצוי לדעתי היה להמתין איתם, ולא לזרוק אותם ישר למים). גם לא כ"כ ברור לי, למרות היותי אוהד מושבע של טוטנהאם, למה הועדף שרינגהאם כמחליף על פניו של רובי פאוולר. בשורה התחתונה, הופעותיה הטובות ביותר של אנגליה בטורנירים חשובים ב-12 השנים האחרונות (איטליה 90 ויורו 96) היו כשבקישורה שיחקו שחקנים יצירתיים מהסוג של גאסקוין ומקמנמן לצד תותחי התקפה כמו ליניקר או שירר. עם כל הכבוד לצמד בקהאם-אואן, כנראה שזה עדיין לא מספיק.
אם יש מישהו שזה בכלל מעניין אותו, להלן ניתוח קצר שלאחר מעשה (בכדורגל קל הרבה יותר להיות חכם שלאחר מעשה...) של ההופעה האנגלית במונדיאל הנוכחי: כמובן שלאור סגל השחקנים האנגלי המשמים משהו אף אחד לא ציפה באמת שאנגליה תזכה בתואר, גם כשלוקחים בחשבון את ההופעה המדהימה במוקדמות מול גרמניה במינכן (5:1). למעשה, אנגליה התגלתה במונדיאל, כפי שרבים ציפו, כנבחרת חסרת כלים התקפיים משמעותיים מלבד בקהאם ואואן. כשהם נשמרו כהלכה ע"י היריב (כמו היום)- העסק הפסיק לדפוק. הסיבה שבאיזשהו שלב האמנתי באמת שאנגליה יכולה לעשות זאת הפעם, היא שתחת הנהגתו של אריקסון התגלו בה אי-אילו ניצוצות של "גרמניות", אשר בד"כ מביאה תארים (ולראיה: הנבחרת הלא מרשמימה של גרמניה עדיין במונדיאל...): מערך טקטי נבון, הגנה חזקה במיוחד, וקמצוץ של ווינריות (ע"ע הגול של בקהאם נגד יוון במוקדמות או השמירה על היתרון מול ארגנטינה). זה עבד, וזה יכל להמשיך לעבוד, כל עוד אנגליה לא היתה בפיגור. ברגע שנקלעה לפיגור, כמו היום (לראשונה במונדיאל), היא נדרשה בדחיפות למישהו שיהיה מספיק יצירתי בהתקפה כדי לשנות את המשחק. כזה לא היה בנמצא: מקמנמן הושאר בבית ואילו וואסל ודיאר התגלו כצעירים מדי כדי לחולל את המהפכה (רצוי לדעתי היה להמתין איתם, ולא לזרוק אותם ישר למים). גם לא כ"כ ברור לי, למרות היותי אוהד מושבע של טוטנהאם, למה הועדף שרינגהאם כמחליף על פניו של רובי פאוולר. בשורה התחתונה, הופעותיה הטובות ביותר של אנגליה בטורנירים חשובים ב-12 השנים האחרונות (איטליה 90 ויורו 96) היו כשבקישורה שיחקו שחקנים יצירתיים מהסוג של גאסקוין ומקמנמן לצד תותחי התקפה כמו ליניקר או שירר. עם כל הכבוד לצמד בקהאם-אואן, כנראה שזה עדיין לא מספיק.