"להתגרש" מאמא
בוקר, אני חדשה כאן (משתתפת בפורומים אחרים בתפוז), אולם אני מרגישה צורך לחלוק ולהתיעץ איתכן על אשר אני עוברת עם אימי. אני לא ממש יודעת היכן להתחיל, אני מלאת כאב וזה מעיק עלי מאוד. קצת רקע: אמי מעולם לא הייתה אמא בבית, עבדה כמורה ותמיד הייתה חוזרת בצהריים לישון (מטילה עלי ועל אחי את מרבית מטלות הבית, משאירה לנו פתק מה לעשות) וכמעט מידי ערב הייתה "בורחת" מהבית לחברות שלה, כי לא ממש חיה בהרמוניה עם אבי. היא מעולם לא הייתה אשת משפחה אלא יותר בילויים. יש לה מלא חברות, המון כך שהרבה זמן למשפחה לא נשאר. סבתא שלי ז"ל הייתה אישה מופלאה ותמיד התלוננה בפני אימי שהיא לא נמצאת בבית ורק בילויים יש לה בראש... בתור ילדה זה פחות הפריע לי (היו רגעים שזה היה חסר אבל הייתי נערה עצמאית) והיום הנני בת 35, נשואה עם שלושה ילדים וכ"כ חסרה לי אמא. אני רואה את חברותי כמה הן מבלות עם אמן, כמה עזרה ותמיכה הן מקבלות מהאמהות שלהן ושלי נאדה!! היו לנו מספר שיחות ושתפתי אותה ברגשותי וביקשתי ממנה שתהיה יותר איתי (שתפנה עבורי אחה"צ אחד בשבוע, לא נראה לי בקשה מוגזמת), אני פשוט רוצה אמא. אתמול רבנו שוב, צילצלתי לה בערב וביקשתי שתבוא כדי שנוכל לדבר, פתחתי את שיחת הטלפון ואמרתי לה שאני לא רוצה שנריב וחבל לי שאנחנו ככה ושאני רוצה לשתף אותה בתחושותי, היא סירבה לבוא (היא גרה רחוב לידי) ואמרה מילים לא יפות שאני מתביישת לעלות אותם על הכתב. קילחתי את ילדי תוך שאני בוכה ומתרצת זאת שנכנס לי משהו לעין. אחרי שהם הלכו לישון שיתפתי את בעלי (שנראה לי שגם העייף מכל הסיפור הזה) ופשוט ישבתי ובכיתי לתוך הכרית, כמו ילדה! הפעם אני מרגישה שזהו... אזלו כוחותי למתיחות עימה.... אני מעדיפה לא להיות איתה בקשר וככה אולי להיות רגועה יותר. אני מוצאת שכל פעם שאנחנו מדברות יש מתיחות שכבר לא ניתן לעשות כלום. היא לא רואה הרבה את ילדי כי היא פשוט לא באה ואליה אנחנו לא מרבים לבוא כי יש לה בית כמו מוזיאון ואסור לגעת ו\או ללכלך. חבל לי כי הילדים באמת אוהבים אותה. אני נמצאת הסערת רגשות ופגועה מאוד מכל הסיטואציה.
בוקר, אני חדשה כאן (משתתפת בפורומים אחרים בתפוז), אולם אני מרגישה צורך לחלוק ולהתיעץ איתכן על אשר אני עוברת עם אימי. אני לא ממש יודעת היכן להתחיל, אני מלאת כאב וזה מעיק עלי מאוד. קצת רקע: אמי מעולם לא הייתה אמא בבית, עבדה כמורה ותמיד הייתה חוזרת בצהריים לישון (מטילה עלי ועל אחי את מרבית מטלות הבית, משאירה לנו פתק מה לעשות) וכמעט מידי ערב הייתה "בורחת" מהבית לחברות שלה, כי לא ממש חיה בהרמוניה עם אבי. היא מעולם לא הייתה אשת משפחה אלא יותר בילויים. יש לה מלא חברות, המון כך שהרבה זמן למשפחה לא נשאר. סבתא שלי ז"ל הייתה אישה מופלאה ותמיד התלוננה בפני אימי שהיא לא נמצאת בבית ורק בילויים יש לה בראש... בתור ילדה זה פחות הפריע לי (היו רגעים שזה היה חסר אבל הייתי נערה עצמאית) והיום הנני בת 35, נשואה עם שלושה ילדים וכ"כ חסרה לי אמא. אני רואה את חברותי כמה הן מבלות עם אמן, כמה עזרה ותמיכה הן מקבלות מהאמהות שלהן ושלי נאדה!! היו לנו מספר שיחות ושתפתי אותה ברגשותי וביקשתי ממנה שתהיה יותר איתי (שתפנה עבורי אחה"צ אחד בשבוע, לא נראה לי בקשה מוגזמת), אני פשוט רוצה אמא. אתמול רבנו שוב, צילצלתי לה בערב וביקשתי שתבוא כדי שנוכל לדבר, פתחתי את שיחת הטלפון ואמרתי לה שאני לא רוצה שנריב וחבל לי שאנחנו ככה ושאני רוצה לשתף אותה בתחושותי, היא סירבה לבוא (היא גרה רחוב לידי) ואמרה מילים לא יפות שאני מתביישת לעלות אותם על הכתב. קילחתי את ילדי תוך שאני בוכה ומתרצת זאת שנכנס לי משהו לעין. אחרי שהם הלכו לישון שיתפתי את בעלי (שנראה לי שגם העייף מכל הסיפור הזה) ופשוט ישבתי ובכיתי לתוך הכרית, כמו ילדה! הפעם אני מרגישה שזהו... אזלו כוחותי למתיחות עימה.... אני מעדיפה לא להיות איתה בקשר וככה אולי להיות רגועה יותר. אני מוצאת שכל פעם שאנחנו מדברות יש מתיחות שכבר לא ניתן לעשות כלום. היא לא רואה הרבה את ילדי כי היא פשוט לא באה ואליה אנחנו לא מרבים לבוא כי יש לה בית כמו מוזיאון ואסור לגעת ו\או ללכלך. חבל לי כי הילדים באמת אוהבים אותה. אני נמצאת הסערת רגשות ופגועה מאוד מכל הסיטואציה.
אז אין לך אמא. להרבה אנשים יש פגיעה בכל מיני תחומים בחיים, והבחירה אם לתת לזה לשלוט בחיינו היא שלנו. תחליטי שאת לא נותנת לה לקלקל לך את החיים שלך, את לא נותנת לה כוח על חייך. שהיא תחיה את חייה, ווטאבר מה שהיא בוחרת בהם. ואת תחיי את חייך, לפי מה שמתאים לך. ואמא- זה לא אופציה מבחינתך. אין. כמו שיש אנשים שחיים בחו"ל או אימם מתה או שיש להם אמא כל כך שטלתנית שהם תכלס בוחרים לא לקחת ממנה כלום. אז את הגרלת כזו אמא. וזה מה יש. תחיי חיים יפים ונפלאים בלעדיה, ותהני מהאימהות של חברותיך