את זה כתב הגדול מכולם - איתן עורב
ניניה, לפנייך הודעה שכתב חבר שמזמן לא כותב בפורומים, לקרוא אותו גרם ללב להתמוסס לגמריי. בבקשה, על ענין המשקלים (אחרי זה אני מאמינה שלא יהיו לך ספקות). (על שאר הדברים עוד הבטחתי לחזור אלייך וכך אומנם יהיה. רק תורידי לחץ. כי יש סיבות מדוע אני אומרת לך: ניניה, אל תדאגי, חבל"ז). הודעה של איתן עורב: על משקל ושקילות, אמנם דובר, אך עוד ידובר רבות זה הקוץ שתקוע לנו בתחת, או הכאב בצוואר, אם את משם. המשקל הזה שהוא בסך הכל מספר, אומר לנו, שאם נשים כך וכך אבנים על כף אחת של המאזניים ונעמוד על השניה, זה יהיה מאוזן. זה הכל. ובגלל שאנחנו שווים כך וכך אבנים, אנחנו מאבדים את השכל והשפיות. אבל, אם ברצינות, אז בואי נדבר קצת על ה"משקל". אם נניח היה לך גוף כמו של קלאודיה שיפר (הלוואי, כולל הגובה...) והיית שוקלת, נניח, 232 קג´, זה לא היה מזיז לך, נכון? הרי יש לך גוף של שיפר... כלומר, מה שמפריע לנו זה בעצם הממדים החזותיים שלנו, או במילים אחרות, הפרופורציות. אורך על גובה על עובי, נכון ? במילים אחרות, אם נעשה דיאטה מוצלחת והבגדים "ינשרו" לנו מהגוף, למי אכפת בכלל כמה אנחנו שוקלים ? אמת ? הרי בלי לעלות על המשקל (המחורבן...) נדע שאנחנו בדרך הנכונה. דבר נוסף: כשהגוף שלך יהיה חתיכי, סקסי ומושלם במידותיו, (שיפר...אינשאלה...) ובמידה והמידה של המכנסיים שלך תהייה 54 (לא טעיתי, חמישים וארבע..) יהיה לך אכפת ? הרי כבר סיכמנו שהגוף שלך מושלם (הלוואי..), פרופורציונאלי וסקסי, אז מה אכפת לך כמה את שוקלת, או מה מדת המכנסיים שאת לובשת ??? המשקל והשקילה, נועדו למעשה במקור, כדי לשקול, אניות, סחורות, בהמות לבשר, כי כך זה פשוט יותר. אבל בני אדם ??? למה ??? בשביל מה ???? הרי אם אדם בריא כמו שור, בעל מבנה רקמות ועצמות צפופות, הוא שוקל יותר מהטבלה או הנורמה, אז מה ? (כאן, אני רואה את ישעיהו טנצר קופץ כנשוך נחש אז אוסיף...) נכון, שהטבלאות נועדו כדי לתת לנו מושג (אם אף אחד לא אמר לנו בינתיים...בטח…) שאנחנו חורגים מהמצב הבריאותי, התקין והנורמטיבי ורצוי שנעשה משהו. נכון. (הכל בסדר, טנצר???) טוב, אז אמרו לנו שמשקלנו, לא תקין, ואנחנו לוקחים את עצמנו בידיים. אנחנו מחליטים במקרה הטוב על שינוי מהותי בדרך החיים ובמקרה הרע, על שיטת עינוי מתאימה (מהר... דחוף... דיאטה... סתאאאאאם), ויוצאים לדרך. אבל, אז באה המכה האמיתית. במקום ללכת בדרך שנקבעה, להתמיד בה ולהגיע לתוצאות המובטחות בשלווה ובלי דאגות (רצוי...), אנחנו נלחצים ונמתחים ובודקים את המשקל שלנו מדי יום ביומו (מצוי…). את המילים בקטע הבא, כולכם יודעים וקטונתי מלחדש לכם. אבל בכל זאת, בשביל הצעירים והחדשים: · רבות נאמר ונכתב על כך שקצב הירידה במשקל במהלך דיאטה הנו אישי ונתון לשינויים רבים של מצב רוח-מחזור-עבודה-לחץ נפשי-מאמץ פיזי-פעילות יזומה-מבנה גוף ועוד משתנים רבים ומורכבים. · בנוסף, ידוע, שבמהלך דיאטה רגילה לחלוטין, יש מדי פעם, "עצירות התאזנות" של הגוף שעוצרות את הירידה לתקופות של ימים עד חודשים. כמובן שמומלץ, שלא להחריף את הדיאטה במהלך עצירות אלה, כדי לתת לגוף להשלים את המהלך הטבעי ולהמשיך את הירידה בקצב התקין, לאחר ההפסקה. · לעיתים קורה, שהגוף מגיב לפתע בירידה דרמטית, בלתי מוסברת, שאחריה באה עליה (!!!) במשקל, שגם לה יש גורמים נסתרים שאיננו יודעים. לעומת ה"קרקס" המשקלי המורט-עצבים-והמיותר-לחלוטין, יש לנו יקירתי הררית, את המראה, הגוף, החברים (במיוחד החברות…) והבגדים. בניגוד לטפטוף המותח והדרמטי של נשירת הגרמים/קילוגרמים האיטית והמעצבנת על סקאלת המשקל, כשהבגדים מתחילים לשבת רחב, זה מצב אמיתי !!!! זה מצב שרואים. זה לא מחזור, מים שירדו, משקל מקולקל, בלטה עקומה, יום לא טוב, לפני השירותים, אחרי שהשתנתי, לפני ששתיתי או כל חרטטא אחרת. זאת עובדה !!! כשהבגדים מתחילים להיות רחבים ורפויים, גם הלב מתרחב !!! פתאום, אנשים מכל עבר באים בחיוך "יו, רזית (בקנאה...) יפה לך, בחיי… (שתישרפי...) איך עשית את זה ? ( בטח לא אכלה כלום כל היום הפוסטמה, חוכמה גדולה !!!)" או הבוס : "יו, ממש רואים על הפנים שלך, כל הכבוד...(וואלה איזה תחת יפה נהיה לה…..)" וכן הלאה וכן הלאה כל היום ובכל יום ובכל מקום. הבגדים נופלים, נזרקים, באים חדשים,.... "קסטרו, המשביר, הנה אני באה.... בדילוגים…….!" לעומת זאת, אחרי השקילה, אף אחד לא רואה לך על המצח כשאת יורדת 250 גרם בבוקר. את מתלהבת, "250 גרמים נפלאים שלי, וואו !!!" את רוקדת כל הדרך לעבודה, שורקת באושר במעלית, עושה "כניסה" מרשימה למשרד ו..... כלום !!……. כלום ???……. ("מה אף אחת לא הרגישה ??? הזונות !! הקנאיות !! שישרפו בגיהנום, הלוואי !! שימותו !! הן עושות לי בכוונה...") את מכריזה בקול גדול, "ירדתי 250 גרם הבוקר !!! בנות !!!" מקהלה עלובה ודי לא משכנעת מאחלת לך בהצלחה ומזל טוב, מזויפים כאלה, מלאכותיים כאלה, וכל האוויר יוצא לך מהבלון, יצא ונשארה ריקנות. פתאום, הרבע קילו הזה נראה מגוחך, קטן, כל כך לא חשוב….: ("בשביל זה ויתרתי על עוגות הקצפת ביום שישי, בשביל זה ? בשביל רבע קילו ???" "בשביל זה טרחתי וסבלתי…?. בשביל זה אכלתי כל הזמן קרשים וקש…?") בצהרים את במזנון, דוחסת פיצויים שמנים ומנחמים שמרגיעים את כל סערת הנפש וכאב הלב, דוחסת את כל המחשבות בחזרה למקום שממנו הן יצאו ביחד עם הבורקסים והעוגיות, עולה לך איזה חצי קילו ובדרך הביתה לוקחת משהו בשקית, שיהיה לדרך: "הדיאטה ? איזה דיאטה ? מה דיאטה ? תעזוב אותך, תביא עוד בורקס…… איזה חיים דפוקים,…. איזה חיים… אתה יודע, דרך אגב, הבוקר…ירדתי.. המשקל…..בעצם, תעזוב, שטויות, לא חשוב." עכשיו, תראי, יתכן שהתסריטים שלך במקרה כזה, שונים במקצת. יתכן, שאם את רואה לפתע עליה של חצי קילו במשקל, את לא מנסה להזיז את המשקל, קצת שמאלה או ימינה, כמוני. או אולי, שלא כמוני, את לא עולה ויורדת עשר, עשרים ולפעמים שלושים פעם, על המשקל, תוך חמש דקות, בתקווה שמשהו יקרה, איזה נס קטן, קטנטן, מה זה קטן, פצפון..... אני אגלה לך עוד משהו שלא אמרתי לאף אחד. לפעמים מרוב אכזבה, כשראיתי שלא ירדתי, או , גרוע מזה, עליתי קצת, הייתי הולך לשירותים, עושה לי חוקן זריז, ובא שוב להישקל!!! "אני חייב לראות ירידה במשקל הבוקר, חייב ! חייב ! חייב !" כשגם כל זה לא עזר, לפעמים הייתי כל כך נואש שהייתי פשוט מסובב ביד את כפתור הכוון של המשקל, ומכוון את כל הסקאלה קצת שמאלה, שיראה קצת פחות (?!). זהו. אני משאיר לך לנחש מה הייתה רמת התיעוב, הגועל, הבושה והרחמים העצמיים, שחשתי בכל אותו יום ולפעמים, אותו שבוע. אגב, בד"כ, זה הוביל אותי להתרסקות טוטאלית עם האוכל, כמובן. אז את שואלת למה לא משקל ? הנה למה לא. אגב אהבה...... אהבי את עצמך באמת, בשביל עצמך (אני לא רוצה לרדת לרמה של: "בשבילי... כי אחרי הכל זה באמת בשבילך חיבוק לך ולכולם. איתן
