להשאר או ללכת?
בעלי ואני בתחילת שנות השלושים, נשואים 7.5 שנים, יחד כבר 15 שנה, יש לנו ילד קטן. המשבר הגדול פרץ לפני כחודש וחצי, אך מבחינתי הכל התחיל כשנולד הילד. אז הרגשתי שכל העומס נופל עליי, בעלי אינו עוזר לי וזעקתי לעזרה, אלא שהוא העדיף להתעלם ממנה. צברתי כעס במשך למעלה משנתיים, עד שהכרתי לפני כמה חודשים בחור באחד הצ'טים, ההכרות היתה תמימה לחלוטין בתחילתה, כשלשנינו היה ברור שלא יקרה כלום מעבר לשיחות, אבל למרות זאת התאהבנו, הרגשתי שהוא ממלא את אותו חלל שבעלי הותיר כשלא התייחס לקושי שלי, השיחות שלנו גלשו לטלפונים ובסופו של דבר גם לפגישה (בה לא התרחש כלום!) כשהייתי בדרכי לפגישה השניה איתו, בעלי גילה הכל וחזרתי הביתה. הוא התקשר אל אותו בחור וביקש ממנו לנתק איתי את הקשר ואכן זה מה שקרה. בכל אופן, החיים מאז השתנו לחלוטין, בעלי נפגע ואיבד את אמונו בי, אני הרגשתי לגיטימציה לתת לכל הכעס שהצטבר בתוכי לצאת ולהפגין אותו כלפי בעלי. התחלנו ללכת ליעוץ ביוזמתי, אמנם עבר מעט זמן (חודש וחצי) אבל נדמה לי שזה בזבוז זמן. בעלי אינו נותן בי אמון ואינו עושה מאמץ לכך, הוא מצותת לשיחות טלפון שלי ומודה בכך, הוא בולש אחרי אתרים בהם גלשתי (והוא עושה זאת ביסודיות), בנוסף, הוא מתעלל בי נפשית,אומר לי דברים פוגעים וכואבים. מקבל החלטות לגבי עתידנו המשותף ומשנה אותן ביום שלאחר מכן, בפגישת היעוץ הקודמת הוא אמר בצורה מאוד החלטית שהוא רוצה להתגרש, שאינו רוצה לחיות איתי ואינו רואה כיצד אני תורמת לעתידו, אך ביום שלאחר מכן, הוא שינה את דעתו ואפילו ציפה שאשכב איתו, כאילו לא קרה דבר. הדברים האלה כמובן משפיעים עליי גם בתחום המיני, כי למרות שהסקס בינינו היה תמיד מצוין, אני מוצאת את עצמי מתחמקת ממנו, כיוון שאינני מסוגלת להיות אינטימית עם מישהו שאומר לי דברים פוגעים שכאלה. מאז שנולד הילד איני עובדת ובמשך כל התקופה הזו ספגתי ממנו עלבונות על "עצלנותי" (כיוון שלדעתו גידול ילד ועבודות הבית אינן נחשבות), דברים אלה גרמו לי לאבד את אותה אהבה רומנטית שהיתה לי אליו, אני חשה כי האהבה שיש לי כרגע היא אהבה לאדם שחייתי איתו שנים רבות, לאיש שהוא אבא של בני, אבל זו לא אהבה חזקה כזו שתגרום לי לרצות לחיות איתו לנצח. האמת שאני חושבת על פרידה, כיוון שאיני מסוגלת להמשיך בדרך חיים זו, אבל הוא מצליח להפחיד אותו, בין היתר בגלל העובדה שאיני עובדת. מה דעתכם? מה עליי לעשות?
בעלי ואני בתחילת שנות השלושים, נשואים 7.5 שנים, יחד כבר 15 שנה, יש לנו ילד קטן. המשבר הגדול פרץ לפני כחודש וחצי, אך מבחינתי הכל התחיל כשנולד הילד. אז הרגשתי שכל העומס נופל עליי, בעלי אינו עוזר לי וזעקתי לעזרה, אלא שהוא העדיף להתעלם ממנה. צברתי כעס במשך למעלה משנתיים, עד שהכרתי לפני כמה חודשים בחור באחד הצ'טים, ההכרות היתה תמימה לחלוטין בתחילתה, כשלשנינו היה ברור שלא יקרה כלום מעבר לשיחות, אבל למרות זאת התאהבנו, הרגשתי שהוא ממלא את אותו חלל שבעלי הותיר כשלא התייחס לקושי שלי, השיחות שלנו גלשו לטלפונים ובסופו של דבר גם לפגישה (בה לא התרחש כלום!) כשהייתי בדרכי לפגישה השניה איתו, בעלי גילה הכל וחזרתי הביתה. הוא התקשר אל אותו בחור וביקש ממנו לנתק איתי את הקשר ואכן זה מה שקרה. בכל אופן, החיים מאז השתנו לחלוטין, בעלי נפגע ואיבד את אמונו בי, אני הרגשתי לגיטימציה לתת לכל הכעס שהצטבר בתוכי לצאת ולהפגין אותו כלפי בעלי. התחלנו ללכת ליעוץ ביוזמתי, אמנם עבר מעט זמן (חודש וחצי) אבל נדמה לי שזה בזבוז זמן. בעלי אינו נותן בי אמון ואינו עושה מאמץ לכך, הוא מצותת לשיחות טלפון שלי ומודה בכך, הוא בולש אחרי אתרים בהם גלשתי (והוא עושה זאת ביסודיות), בנוסף, הוא מתעלל בי נפשית,אומר לי דברים פוגעים וכואבים. מקבל החלטות לגבי עתידנו המשותף ומשנה אותן ביום שלאחר מכן, בפגישת היעוץ הקודמת הוא אמר בצורה מאוד החלטית שהוא רוצה להתגרש, שאינו רוצה לחיות איתי ואינו רואה כיצד אני תורמת לעתידו, אך ביום שלאחר מכן, הוא שינה את דעתו ואפילו ציפה שאשכב איתו, כאילו לא קרה דבר. הדברים האלה כמובן משפיעים עליי גם בתחום המיני, כי למרות שהסקס בינינו היה תמיד מצוין, אני מוצאת את עצמי מתחמקת ממנו, כיוון שאינני מסוגלת להיות אינטימית עם מישהו שאומר לי דברים פוגעים שכאלה. מאז שנולד הילד איני עובדת ובמשך כל התקופה הזו ספגתי ממנו עלבונות על "עצלנותי" (כיוון שלדעתו גידול ילד ועבודות הבית אינן נחשבות), דברים אלה גרמו לי לאבד את אותה אהבה רומנטית שהיתה לי אליו, אני חשה כי האהבה שיש לי כרגע היא אהבה לאדם שחייתי איתו שנים רבות, לאיש שהוא אבא של בני, אבל זו לא אהבה חזקה כזו שתגרום לי לרצות לחיות איתו לנצח. האמת שאני חושבת על פרידה, כיוון שאיני מסוגלת להמשיך בדרך חיים זו, אבל הוא מצליח להפחיד אותו, בין היתר בגלל העובדה שאיני עובדת. מה דעתכם? מה עליי לעשות?