להרגיש טוב?
נראה לי שאף פעם אני לא ירגיש באמת טוב. אני מרגישה טוב לימים בודדים,ברגעים מסויימים אבל רוב הזמן אני מרגישה רע או במקרה הטוב לא מרגישה כלום וזה כבייכול הבסדר שלי. לא יודעת ככה אני חיה ככה התרגלתי ליחיות ככה ההרגשה שלי. אני שורדת בעולם במלחמות מטופשות נלחמת על הכל ונשארת מתוסכלת ועצובה.ורואה מסביבי את כולם תמיד מביטה בכולם ותמיד הם נראים לי יותר מאושרים ממני. ולמדתי ועבדתי ויצאתי פה ושם אבל ההרגשה הרעה הזאת הפחד התסכול הכוחות העצומים שלי בלהתמודד עם כל דבר להילחם לא עוזבים אותי תמיד ישנה הרגשה שכולם מתקדמים ואני נשארת מאחור עומדת במקום ולא זזה. כל צעד קדימה ושוב נפילה. כמה כבר אפשר לחיות ככה? אז לקחתי פרוזאק כמה חודשים וראיתי הכל וורוד,מלאכותי ולשם שינוי הרגשתי טוב וצחקתי ולא בכיתי אבל אז לא ראיתי תדברים נכון,התעוורתי,פחדתי להרגשי שוב רע ורציתי רק להינות(זכרתי טוב מאוד את הרע)אבל ניצלו אותי,פגעו בי,הכאיבו לי ואני אפילו לא ראיתי,רק אח"כ הבנתי מה קרה כאן שפתחתי את העיננים שהפסקתי עם הכדורים,והנפילה היתה קשה וכואבת יותר-איך לעזאזל עשו לי דבר כזה? בטוח שאם לא הייתי על רגשות מלאכותיים הייתי תופסת הכל בזמן ועוצרת את עצמי ומתרחקת ונזהרת. מה יצא לי מזה? נשארתי באותו מקום. נכון אז חזרתי לדיכאון אבל לפחות אני נזהרת,מתרחקת מאנשים,רואה מתי פוגעים בי,בוכה שמכאיבים לי. ייקח לי עכשיו שנים של טיפול פסיכולוגי רק לתקן את הביטחון שלי שנפגע את הכאב הזה שגרמו לי ומה בינתיים? לא אעבוד לא אזוז?לא אחיה? אין לי תקווה באמת שאני מיואשת. אני משתגעת איך אנשים מצליחים להתקדם ולעשות דברים וגם להרגיש עם זה טוב. מה עושים אלה שלא מצליחים? שכבר לא מנסים איך הם חיים? מתים? משתגעים? הורסים את עצמם? אפשר בכלל למחוק רגשות?
נראה לי שאף פעם אני לא ירגיש באמת טוב. אני מרגישה טוב לימים בודדים,ברגעים מסויימים אבל רוב הזמן אני מרגישה רע או במקרה הטוב לא מרגישה כלום וזה כבייכול הבסדר שלי. לא יודעת ככה אני חיה ככה התרגלתי ליחיות ככה ההרגשה שלי. אני שורדת בעולם במלחמות מטופשות נלחמת על הכל ונשארת מתוסכלת ועצובה.ורואה מסביבי את כולם תמיד מביטה בכולם ותמיד הם נראים לי יותר מאושרים ממני. ולמדתי ועבדתי ויצאתי פה ושם אבל ההרגשה הרעה הזאת הפחד התסכול הכוחות העצומים שלי בלהתמודד עם כל דבר להילחם לא עוזבים אותי תמיד ישנה הרגשה שכולם מתקדמים ואני נשארת מאחור עומדת במקום ולא זזה. כל צעד קדימה ושוב נפילה. כמה כבר אפשר לחיות ככה? אז לקחתי פרוזאק כמה חודשים וראיתי הכל וורוד,מלאכותי ולשם שינוי הרגשתי טוב וצחקתי ולא בכיתי אבל אז לא ראיתי תדברים נכון,התעוורתי,פחדתי להרגשי שוב רע ורציתי רק להינות(זכרתי טוב מאוד את הרע)אבל ניצלו אותי,פגעו בי,הכאיבו לי ואני אפילו לא ראיתי,רק אח"כ הבנתי מה קרה כאן שפתחתי את העיננים שהפסקתי עם הכדורים,והנפילה היתה קשה וכואבת יותר-איך לעזאזל עשו לי דבר כזה? בטוח שאם לא הייתי על רגשות מלאכותיים הייתי תופסת הכל בזמן ועוצרת את עצמי ומתרחקת ונזהרת. מה יצא לי מזה? נשארתי באותו מקום. נכון אז חזרתי לדיכאון אבל לפחות אני נזהרת,מתרחקת מאנשים,רואה מתי פוגעים בי,בוכה שמכאיבים לי. ייקח לי עכשיו שנים של טיפול פסיכולוגי רק לתקן את הביטחון שלי שנפגע את הכאב הזה שגרמו לי ומה בינתיים? לא אעבוד לא אזוז?לא אחיה? אין לי תקווה באמת שאני מיואשת. אני משתגעת איך אנשים מצליחים להתקדם ולעשות דברים וגם להרגיש עם זה טוב. מה עושים אלה שלא מצליחים? שכבר לא מנסים איך הם חיים? מתים? משתגעים? הורסים את עצמם? אפשר בכלל למחוק רגשות?
