להפסיק

להפסיק

תקופת מבחנים בפתח ויש בי משהו שרוצה לזרוק הכל לפח.
לצעוק שלמרות מה שנדמה לכולם, אני טיפשה וריקה.
לא ללמוד, לשבת בבית ולוותר על עצמי.
להגיד ששום דבר ראוי לא יצא מהדבר הזה שהוא אני ולהפסיק.
להפסיק ללמוד, להפסיק לצאת מהמיטה, להפסיק לאכול, להפסיק לעבוד, להפסיק עם החלק הפעיל של להיות (אני עוד לא במקום של לעצור את החלק הפסיבי).

והחלק הזה שבי שמתפקד ולא מפסיק, ברור לי שאני אמורה לשמוח עליו ולחזק אותו.
אבל בניגוד להיגיון, הוא רק גורם לי להרגיש יצור דוחה וחסר כוחות פנימיים.
כאילו יש שתי אפשרויות - או שמעכשיו הכל בסדר, או שללכת עם הלא בסדר עד הסוף.
עכשיו אני סתם מרגישה כמו ייצור כלאיים שלא מצליח לא להצליח ולא להיכשל כמו שצריך.

(ובכלל מרגישה שזה לא הוגן, לירוק ככה את הארס שלי לעוד מקומות. סליחה, אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות...)
 
"את בסדר בהכל" (ט)

כשהייתי בכיתה ט' עשו לכולנו מבחן שהיה אמור לתת לנו כיוון לגבי מה כדאי לנו ללמוד. הוא בדק יכולות מילוליות, מתמטיות, לוגיות, טכניות, ריכוז - דברים כאלה. כשהתקבלו התשובות היתה היסטריה רבתי של תלמידים והורים בתור ליועצת החינוכית. אני זוכרת שכל אחד מהחברים שלי יצא עם תכנית. לר' אמרו להתרכז במקצועות שדורשים ירידה לפרטים כי היא יסודית (זאת היתה תובנה מעולה שמאוד עזרה לה). לח' אמרו, בצדק, שיש לה יכולת מדהימה ללימוד שפות (מדויק. היום היא לומדת, בין השאר, שפות. כרגע היא שולטת בשלוש ויש עוד אחת בשלבי רכישה מתקדמים). לי' אמרו ללכת ללמוד אמנות (בינגו. בזה הוא טוב ואת זה הוא אוהב. היום הוא אמן תל-אביבי). כשאני נכנסתי, היועצת אמרה, "את בסדר בהכל". הייתי יצור כלאיים שלא מצליח לא להצליח ולא להיכשל כמו שצריך. אני רוצה לספר לך שזה סיפור חיי האמיתי. אם אני רוצה להפסיק, אני לא מצליחה. אם אני רוצה שהכל יהיה בסדר, מתפקד כרגיל, אני לא מצליחה. ואני שונאת את זה. כשמבקשים ממני בכל מיני הערכות/משחקי חברה נוראיים שכאלה להגדיר את עצמי במילה אחת, אני עונה "בינונית". לא רק כי אין שום דבר שאני מבריקה בו (ואין שום דבר שאני איומה בו), אלא גם כי כשמתייחסים אל כל מה שאני עושה - האנורקסיה שלי היתה מאוד פעילה ובמצב רע. עדיין, לא נפלתי להגדרה (היה חסר לי קריטריון אחד). ה-OCD בו אובחנתי היה קלאסי, חוץ מבעיה אחת ששיגעה פסיכיאטרים. ככה, הכל. בינוני, בינוני, בינוני.

אבל. הגיע יום בו הבנתי שדברים לעולם לא יהיו לגמרי בסדר, והפסקתי לשאוף לשם. הנה, פסלנו אפשרות אחת. ואז הגיע יום בו הבנתי שללכת עם הלא בסדר עד הסוף זה משהו שפשוט לא הולך לי (וגם כששכבתי עם זונדה על מיטת מיון, הפסיכיאטרית כתבה בהערכה - אחרי כל המתבקש - שאני שנונה, חכמה ויש לי קסם אישי). משהו תמיד נשאר, גם כשהכי הכי חרא. ואז הפסקתי לשאוף לשם. נראה לי שעם ההבנות האלה הרבה יותר קל למצוא את הכוחות הפנימיים שיש לך (ויש לך. אין לי ספק בזה). אני חושבת על התיאור שלך כיצור כלאיים ועל המשפט ההוא, "את בסדר בהכל", וברור לי שמה שעומד מאחורי שני הדברים הוא לא בינוניות אלא כח בפני עצמו (שלא לומר, משהו מאוד נורמלי ומתבקש). שתינו לא נזרוק את הכל לפח ושתינו לא נחיה בלה-לה-לנד. זה לא בינוני; זה ההפך. ככה חיים *באמת*. ממשיכים לתפקד ולפעמים רוצים לזרוק את הכל לפח. מפסיקים עם החלק הפעיל של לחיות לכמה שעות ואז חוזרים לשגרה. נותנים מקום לזה ולזה, אבל לא מקדישים את החיים לאחד משניהם. זה מתבקש, מובן ומותר. להתמסר ל"הכל בסדר" או ל"כלום לא בסדר" זה חולה. לתת מקום לזה ולזה, לפי הצרכים שלך - הנפשיים והגופניים - זה מה שאני חושבת שצריך לשאוף אליו. לא יצור כלאיים. אדם.

(תקריאי את מה שכתבת למטפלת שלך?)

והי, זה הוגן. לכתוב - לדבר - זה מאוד מאוד הוגן. אפילו רצוי. יש לך מקום כאן, בפורום וגם מחוצה לו. כל עוד את שומרת על אחרות על ידי כיבוד החוקים של המקום והרגישויות של הכותבות והקוראות בו, ואת זה את עושה, את חופשיה. תרשי לך.

*

אני מרגישה שאמרתי הרבה פחות ממה שאני רוצה. מגבלות המקום והפרטיות. אם בא לך להמשיך לחשוב אתי על זה, אני כאן.
 
תודה על השיתוף.

בראש אני מבינה שהשילוב הזה הוא המציאות, שהאיזון הוא שיש לשאוף אליו.
אבל ברגעים שהכאב כל כך חזק אני תוהה איזה מין איזון יכול להיות הגיוני.
אולי הטעות היא לחפש איזון בכל נקודת זמן ולא לאורך זמן. כי ברגעים שהכאב כל כך עצום, כדי להגיע לאיזון הזה, לגם וגם, צריך להציג חזות של הכל, אבל הכל, בסדר. או להגיע לאיזון של הפנים והחוץ, משמע להרוס את כל מה שיש מבחוץ.

(הלוואי והייתי מקריאה לה. היא בחופשת לידה.)

תודה.
 

No longer

New member
לא יודעת אם עזרת לה

אבל...קלעת בול בשבילי. אמרת את כל מה שאי פעם הרגשתי ואת המעט שהצלחתי להבין ממה להפיק מזה לחיוב. מיקמת אותי על סקאלה, של לראשונה, לא יצור כלאים. לא בינונית. לא אנורקסית גרועה ולא, נורמאלית כושלת. תודה.
 

levshavur

New member
סינקדוכה


שלום לך,
כתבתי לך תשובה ארוכה ו...פתאום היא 'נעלמה' לי
...אין לי מושג למה זה קורה לפעמים, או איך לשחזר את מה שכתבתי.
בכול אופן אני בהחלט מסכימה עם מה ששישמים כתבה לך ורציתי להוסיף עוד כמה דברים...
התחושה הזאת של 'די נשבר לי ואני רוצה להרים ידיים ולוותר' היא תגובה שישנה הרבה פעמים במצבים של לחץ קיצוני. גם אני לא מסוגלת לעמוד בעומס בלתי נגמר. מה שיכול לעזור לך זה לקחת זמנים של מנוחה, מנוחה לגוף ולנפש, לעשות משהו שימלא אותך רגשית. (לדוגמה אולי לשמוע מוזיקה טובה, לפגוש חברה, או כול דבר אחר שיעשה לך טוב) זה 'יטעין' אותך באנרגיה מחודשת, וגם יכולת הריכוז שלך ללמידה אחר כך תהיה טובה יותר, כי אם לומדים המון זמן, המוח 'מתעייף'...
דבר נוסף, תנסי לחשוב ש'תקופת המבחנים' היא תקופה מוגבלת בזמן, ואחר כך יהיה כבר קל יותר. (זה נכון שגם בזמן הסמסטר יש מטלות, אבל עדיין יש יותר זמן פנוי...
).
בנוסף, אם יש לך אחוזי נכות נפשית מטעם ביטוח לאומי (ואת יכולה להוציא 'אחוזים' על הפרעת אכילה, לי נתנו בזמנו על ההפרעה ועל דיכאון 55% ) את יכולה לקבל, דרך 'סל שיקום' חונכת במסגרת ' השכלה אקדמית נתמכת'. לי יש אחת כזאת וזו עזרה ממשית: עזרה בארגון עבודות להגשה, עזרה להתכוננות למבחן, ניסוח מכתבים למרצים (או בירוקרטיה אוניברסיטאית אחרת) וגם עזרה רגשית, אם זה בלעודד אותך לא להתייאש ולא 'להרים ידיים' ואם זה במקום מכיל ותומך לדמעות, או סתם לשיחה על מה שמעיק עלייך (זה לא במקום טיפול פסיכולוגי, אבל זו בהחלט תמיכה כשאת במצוקה - וזה גם משפיע על היכולת הלימודית שלך כמו עכשיו).
גם אם לא תקבלי קיצבה מביטוח לאומי (כי הם נותנים נדמה לי רק מ 60%) עצם זה שאת מוכרת רשמית על ידיי ביטוח לאומי, יש דברים שתוכלי לקבל הנחה (שוב תלוי בגובה ה'נכות' שייקבעו לך) כמו הנחה לשיחות טלפון, הנחה לחשמל (אולי גם למים) ולארנונה. זה יכול לחסוך לך הרבה כסף. בנוסף אני חושבת שיש גם הנחה כלשהי לתחבורה הציבורית (אני לא צריכה את זה כי יש לי 'תעודת עיוור', שמקנה לי את כול ההנחות למיניהן).
אז אם אין לך את כול זה, אולי שווה לך לטפל בבירוקרטיה (נכון, זה מרגיז, אבל שווה) במיוחד שזה יכול לתת לך הנחות לדברים נוספים כמו חוגים ואולי גם הצגות וסרטים (תלוי דרך איזה פרויקט את רשומה. אם את זקוקה לפרטים נוספים תשלחי לי מסר)
שיהיה לך בהצלחה!
לבשה.
 
היי לבשה,

תודה על ההצעות, אבל אני ממש לא שם.
את תקופת המבחנים אני אעבור בשלום, זה ברור לי. גם למידה וארגון של למידה תמיד היו לי קלים. כרגע הקושי הוא בכך שזה נראה לי כל כך רחוק ושיקרי, התפקודיות הזו לעומת הכאב הפנימי.
פרקטית אני אסתדר, פרקטית אני תמיד מסתדרת.
ריגשית בא לי שפרקטית אני לא אסתדר...
 

levshavur

New member
נראה לי...

סינקדוכה שלום
נראה לי שאם, ברמה המעשית, את מסוגלת להתארגן עם הלמידה ולעבור איכשהו את התקופה הזאת, אז אולי פשוט תכתבי על הקשיים הרגשיים שלך, מה דעתך? תפרקי פשוט דרך כתיבה, מה דעתך? לפעמים עצם הכתיבה נותנת הקלה רגשית ...
אז אולי הפתרון הוא לבטא רגשות, לא בקטע של לא להתכונן למבחנים או לא לכתוב עבודות, אלא לבטא את המצוקה שלך: לכתוב או לדבר על זה עם מישהי...ויש לך גם את המקום פה...
לבשה.
 
למעלה