להפיץ!
זה אולי לא כל כך קשור לבני עקיבא, אבל זה מספיק חשוב בשביל המודעות שלנו! "אני כותבת את המכתב אחריי שהעיניים כבר עייפו מתמונות הזוועה שעוטפות אותנו. מציאות ארורה שלא מרפה לצרוח לנו את הכאב. אנשים שוקעים ביאוש ופחד מבטלים תקוות, נחבאים בין תפילות ואמירות תלושות "מה יהיה...מה יהיה..." ואין להם תשובה. נושאים עיניים ולא יודעים לאן להסתכל יש כאלה שעוד נאחזים באשליה שהפתרון מדיני, אך זה אבסורדי לחשוב שמסמך מסויים יעלים את שנאת הערבים. אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, לא יודעים למה לקוות, נטולי מטרה ושאיפות. מתחילים לקבל את הסרט אימה בו אנו חיים כהכרח.זה המצב. הדמעות לא שוטפות את התחושה שמקפיאה את הגוף. את העם. בין היריות והפיצוצים והרעש הנורא איש אינו מתעורר עוד לא נשמע קול השופר שילך לפני המחנה. והנה אני פוחדת מקטנותי ומפשטות הרעיון שתוקף אותי מכול כיוון ביום ובליל. אך הלב השבור וענני העשן הובילו את העט והדף אל ידי. אנחנו מוכרחים לדלוק באהב את המחלה שלנו תרפא האחדות והקרבה. לחיות את ההרגשה הזאת ולהקרין אותה לסובבים. על מנת שנוכל לאהוב אחרים אנחנו מוכרחים לאהוב את עצמנו. וכדי שנוכל לאהוב את עצמנו עלינו להיות מי שאנחנו. עם ישראל הינו עם קסום ומיוחד. עם נבחר. זה לא ניתן להכחשה תסתכלו על ההיסטוריה שלנו. היא מלמדת את זה באופן הכי חזק שרק אפשר. כול הרדיפות וההישרדות של עם מפוזר במשך אלפיים שנה הגיעו לשיאם בשואה. ומתוך האפלה החשוכה צמחה תקווה בעוצמה אדירה להגיע לארץ ישראל, והמציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". זה אפשרי צריך לחלום. ואם אתה רוצה שחלומתייך יתגשמו אתה צריך להתעורר. אם נהיה אנשים טובים נאהב ונתקרב. נרגיש את החיבור ונצעד יחד אל המטרה. יפרצו ניצוצות האהבה ויאירו את הכל. אין מה להפסיד יש כל כך הרבה מה להרוויח. בואו ננסה. עד שיהיה טוב!
זה אולי לא כל כך קשור לבני עקיבא, אבל זה מספיק חשוב בשביל המודעות שלנו! "אני כותבת את המכתב אחריי שהעיניים כבר עייפו מתמונות הזוועה שעוטפות אותנו. מציאות ארורה שלא מרפה לצרוח לנו את הכאב. אנשים שוקעים ביאוש ופחד מבטלים תקוות, נחבאים בין תפילות ואמירות תלושות "מה יהיה...מה יהיה..." ואין להם תשובה. נושאים עיניים ולא יודעים לאן להסתכל יש כאלה שעוד נאחזים באשליה שהפתרון מדיני, אך זה אבסורדי לחשוב שמסמך מסויים יעלים את שנאת הערבים. אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, לא יודעים למה לקוות, נטולי מטרה ושאיפות. מתחילים לקבל את הסרט אימה בו אנו חיים כהכרח.זה המצב. הדמעות לא שוטפות את התחושה שמקפיאה את הגוף. את העם. בין היריות והפיצוצים והרעש הנורא איש אינו מתעורר עוד לא נשמע קול השופר שילך לפני המחנה. והנה אני פוחדת מקטנותי ומפשטות הרעיון שתוקף אותי מכול כיוון ביום ובליל. אך הלב השבור וענני העשן הובילו את העט והדף אל ידי. אנחנו מוכרחים לדלוק באהב את המחלה שלנו תרפא האחדות והקרבה. לחיות את ההרגשה הזאת ולהקרין אותה לסובבים. על מנת שנוכל לאהוב אחרים אנחנו מוכרחים לאהוב את עצמנו. וכדי שנוכל לאהוב את עצמנו עלינו להיות מי שאנחנו. עם ישראל הינו עם קסום ומיוחד. עם נבחר. זה לא ניתן להכחשה תסתכלו על ההיסטוריה שלנו. היא מלמדת את זה באופן הכי חזק שרק אפשר. כול הרדיפות וההישרדות של עם מפוזר במשך אלפיים שנה הגיעו לשיאם בשואה. ומתוך האפלה החשוכה צמחה תקווה בעוצמה אדירה להגיע לארץ ישראל, והמציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". זה אפשרי צריך לחלום. ואם אתה רוצה שחלומתייך יתגשמו אתה צריך להתעורר. אם נהיה אנשים טובים נאהב ונתקרב. נרגיש את החיבור ונצעד יחד אל המטרה. יפרצו ניצוצות האהבה ויאירו את הכל. אין מה להפסיד יש כל כך הרבה מה להרוויח. בואו ננסה. עד שיהיה טוב!