זכוכיות על ה לשון
New member
להפיל את הפצצה.
לפני חצי שנה קיימתי מערכת יחסים אוהבת עם בחורה, יחסים שנמשכו כשנה. המון מתח, לחץ, שקרים, סילופים, כעס, אי הבנה, אי ידיעה, בילבול, אי שקט נפשי, מתח המון מתח. זה מה שליווה את המערכת יחסים הזאת, אבל למרות כל זה ואולי בגלל כל זה נלחמנו, שרדנו, אהבנו, התחזקנו והתחשלנו. התקופה הזאת, כמו שכתבתי למעלה, לוותה בהמון לחץ. לא יכולתי לשבת ליד ההורים כשזוג בנות בטלויזיה היו מתנשקות או כשרק המילה לסבית או הומו היו קופצים באויר. הלב שלי היה דופק כל כך חזק שלפעמים היה נדמה לי שגם אם הם בקצה השני של החדר הם מרגישים אותו. הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות, איך הגוף שלי זז באי נוחות. פחדתי שזה מה שיסגיר אותי, הייתי קמה והולכת. מנסה לעשות את זה בצורה שלא תחשיד. לפעמים נדמה לי שהיא יודעת, לפעמים אני לא מבינה את המשחק שלה. אז, בארוחת צהריים ההיא, היא שאלה אותי, כביכול בעקיפין, כביכול כאילו אני לא יודעת לאן היא חותרת. הכחשתי.ועשיתי זאת בצורה כל כך יפה ואמינה. "נו באמת, אימא, למה לא באת ושאלת לפני כן? הייתי עונה לך". "3 שבועות לא ישנתי כמו שצריך, איזו הקלה". אמרה. זה היה מוזר לי, את בתור אימא שחושדת שהבת שלה מנהלת יחסים עם בחורה ולא מרוצה מהעיניין("לא ישנתי 3 שבועות") היית מארחת אותה כל כך יפה? היית מחמיאה לה? היית דואגת כל הזמן שתאכל ותשתה? אומרים שלהורים יש אינסטינקטים. שהם יודעים. אולי מכחישים, אולי מדחיקים. אבל יודעים, איפשהו שם במעמקי הלב או התת מודע. אני תוהה לעצמי לא פעם האם את יודעת. האם את משערת לעצמך. הרי אני בעצמי לא מאמינה שאני אולי כזאת, שאולי זה קיים בי, שאולי אני אצטרך להתמודד עם זה בשארית חיי, אז איך את תדעי? ועל מי אני עובדת לעזאזל? מערכת יחסים של שנה זה לא אולי!!! היחסים עם הבת זוג נגמרו, בהמון כאב ועצב, יש לציין. כאב ועצב שהתמודדתי איתם לבד. הכי לבד. היה קשה לי להיכנס הביתה ולתלות מעליי את החיוך הזה, רק שלא תראי שהבת שלך מתפרקת ולא תביני ממה, רק שלא תראי שכל כך כואב לה, רק שלא תראי כמה היא סובלת, כמה רע לה, כמה בא לה לשבת באמצע הרחוב ולבכות. פשוט לבכות. לפעמים אני חושבת שיותר קשה מההתמודדות עם הפרידה, היא כל ההסתרה הזאת של הכאב. לצאת עם חברים ולשמוח, איך זה אפשרי? איך זה אפשרי כשלפני כמה שעות, ימים ואפילו חודשים איבדתי את האהבה הכי גדולה של החיים שלי? את הדבר היחיד שעשה לי טוב? את האושר, את השלווה, את החיוך? קשה להסתיר מערכת יחסים, קשה לא פחות להסתיר את הכאב כשהיא נגמרת. איך אפשר בכלל לשחק את המשחק הזה של הכל בסדר.אני מסתכלת אחורה ואני לא מבינה איך עשיתי את זה. איך אפשר לעבור את כל זה לבד. בלי חיבוק, בלי שיחה, בלי מילה טובה, בלי עידוד, בלי סתם איזה "יהיה טוב" מסריח שכל כך נמאס לשמוע מכולם. אז בכיתי בשקט, ובכיתי לבד. וכאב לי. וכואב לי שעברתי את כל זה בלי שאימא שלי, האישה שהביאה אותי לעולם, האישה שגידלה וחינכה אותי, האישה שכל הזמן מטיחה בי לדבר ולשתף אותה ידעה מזה. בלי שאבא שלי שמטיח ומבקש ממני לא פחות לדבר יותר ולשתף יותר ידע. זוכרת את היום ההוא שרבתי עם א'(אחי) וממש התפרצתי והתחלתי להעיף ולשבור דברים בבית ובכיתי בכי היסטרי שלא ראית הרבה זמן ולא הבנתם למה? אז לא, זה לא היה בגללו. כל הזמן הזה שהעפתי דברים ושברתי וכעסתי וצעקתי ובסוף קרסתי על המיטה ובכיתי וניסית להרגיע אותי כל הזמן הזה, רק עבר לי בראש למה את לא יודעת? למה אני? איך אני אתמודד עם זה? למה אני לא יכולה לספר לך? למה אני לא יודעת מה אני? למה כואב לי? למה רע לי? למה יכאב לך בגללי? למה לעזאזל זה קורה לי..? ועל כל שאלה עוד משהו נשבר, עוד משהו עף לצד השני של הסלון, עוד צעקה פילחה את האויר. לפעמים זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם לספר לכם, ולפעמים זה נראה לי כמו שיגעון, כמו מה לעזאזל אני חושבת לעצמי כשאני חושבת לספר בכלל. ומה יש בכלל לספר? אני לא יודעת מה אני. ואיך אני יכולה בכלל לספר? אני פאקינג הומופובית כלפיי עצמי. בימים האחרונים יצא לי לשבת איתכם ליד הטלויזיה ששודרו כמה קטעים על לסביות והומואים. אז בעובדה עם הגברת דיין על הורות הומולסבית. היום אחרי שאני כבר לא איתה, אני יכולה להמשיך לשבת איתכם כשהנושא עולה. היום אני נשארת, בוחנות תגובות, מנסה להבין איפה אני עומדת. לזרוק אותי אתם לא תזרקו, אפילו לא קרוב לזה. אבל יכאב לכם, יכאב לך אימא, אני יודעת. אתה אבא אני לא יודעת, לא יודעת אם יכאב לך או פשוט תשמח שטוב לי וזהו. אם הייתי גרה איתך לבד הייתי מספרת לך. אבל יש את אימא בתמונה הלא מציאותית הזאת, היא הרבה יותר רגישה, היא תקח את זה הרבה יותר קשה. מצחיק. אני אפילו לא יכולה לדמיין את התגובה שלה. עוד מעט הגיוס. זה ממש פה, קרוב יותר מתמיד. וככל שאני מתבגרת אני חושבת לעצמי זה הופך להיות אמיתי ואמיתי יותר.. חשבתי, חשבתי, חשבתי חשבתי אולי להגיד לך את זה רגע לפני שאני עולה לאוטובוס אני יודעת כמה את מתרגשת מהגיוס, אני יודעת כמה קשה לך. רגע לפני שאני עולה לאוטובוס, שלא יהיה לכם יותר מדי זמן לחשוב על זה. שגם העיניין הזה של הצבא יעסיק אתכם, שהכל יתערבב לכם בראש ואולי התוצאות יהיו טובות יותר. אני אעלה על האוטובוס ואני לא אצטרך להתמודד עם הכאב שלכם, אולי. אני אעלה ואני אשאיר אתכם להתמודד עם זה לבד, בלי זמן לשאול שאלות. כל כך מתאים לי. לא להתמודד. להפיל את הפצצה ולברוח. אבל גם לזה אין לי אומץ, ואני תוהה מתי הכל יתפרץ החוצה.
לפני חצי שנה קיימתי מערכת יחסים אוהבת עם בחורה, יחסים שנמשכו כשנה. המון מתח, לחץ, שקרים, סילופים, כעס, אי הבנה, אי ידיעה, בילבול, אי שקט נפשי, מתח המון מתח. זה מה שליווה את המערכת יחסים הזאת, אבל למרות כל זה ואולי בגלל כל זה נלחמנו, שרדנו, אהבנו, התחזקנו והתחשלנו. התקופה הזאת, כמו שכתבתי למעלה, לוותה בהמון לחץ. לא יכולתי לשבת ליד ההורים כשזוג בנות בטלויזיה היו מתנשקות או כשרק המילה לסבית או הומו היו קופצים באויר. הלב שלי היה דופק כל כך חזק שלפעמים היה נדמה לי שגם אם הם בקצה השני של החדר הם מרגישים אותו. הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות, איך הגוף שלי זז באי נוחות. פחדתי שזה מה שיסגיר אותי, הייתי קמה והולכת. מנסה לעשות את זה בצורה שלא תחשיד. לפעמים נדמה לי שהיא יודעת, לפעמים אני לא מבינה את המשחק שלה. אז, בארוחת צהריים ההיא, היא שאלה אותי, כביכול בעקיפין, כביכול כאילו אני לא יודעת לאן היא חותרת. הכחשתי.ועשיתי זאת בצורה כל כך יפה ואמינה. "נו באמת, אימא, למה לא באת ושאלת לפני כן? הייתי עונה לך". "3 שבועות לא ישנתי כמו שצריך, איזו הקלה". אמרה. זה היה מוזר לי, את בתור אימא שחושדת שהבת שלה מנהלת יחסים עם בחורה ולא מרוצה מהעיניין("לא ישנתי 3 שבועות") היית מארחת אותה כל כך יפה? היית מחמיאה לה? היית דואגת כל הזמן שתאכל ותשתה? אומרים שלהורים יש אינסטינקטים. שהם יודעים. אולי מכחישים, אולי מדחיקים. אבל יודעים, איפשהו שם במעמקי הלב או התת מודע. אני תוהה לעצמי לא פעם האם את יודעת. האם את משערת לעצמך. הרי אני בעצמי לא מאמינה שאני אולי כזאת, שאולי זה קיים בי, שאולי אני אצטרך להתמודד עם זה בשארית חיי, אז איך את תדעי? ועל מי אני עובדת לעזאזל? מערכת יחסים של שנה זה לא אולי!!! היחסים עם הבת זוג נגמרו, בהמון כאב ועצב, יש לציין. כאב ועצב שהתמודדתי איתם לבד. הכי לבד. היה קשה לי להיכנס הביתה ולתלות מעליי את החיוך הזה, רק שלא תראי שהבת שלך מתפרקת ולא תביני ממה, רק שלא תראי שכל כך כואב לה, רק שלא תראי כמה היא סובלת, כמה רע לה, כמה בא לה לשבת באמצע הרחוב ולבכות. פשוט לבכות. לפעמים אני חושבת שיותר קשה מההתמודדות עם הפרידה, היא כל ההסתרה הזאת של הכאב. לצאת עם חברים ולשמוח, איך זה אפשרי? איך זה אפשרי כשלפני כמה שעות, ימים ואפילו חודשים איבדתי את האהבה הכי גדולה של החיים שלי? את הדבר היחיד שעשה לי טוב? את האושר, את השלווה, את החיוך? קשה להסתיר מערכת יחסים, קשה לא פחות להסתיר את הכאב כשהיא נגמרת. איך אפשר בכלל לשחק את המשחק הזה של הכל בסדר.אני מסתכלת אחורה ואני לא מבינה איך עשיתי את זה. איך אפשר לעבור את כל זה לבד. בלי חיבוק, בלי שיחה, בלי מילה טובה, בלי עידוד, בלי סתם איזה "יהיה טוב" מסריח שכל כך נמאס לשמוע מכולם. אז בכיתי בשקט, ובכיתי לבד. וכאב לי. וכואב לי שעברתי את כל זה בלי שאימא שלי, האישה שהביאה אותי לעולם, האישה שגידלה וחינכה אותי, האישה שכל הזמן מטיחה בי לדבר ולשתף אותה ידעה מזה. בלי שאבא שלי שמטיח ומבקש ממני לא פחות לדבר יותר ולשתף יותר ידע. זוכרת את היום ההוא שרבתי עם א'(אחי) וממש התפרצתי והתחלתי להעיף ולשבור דברים בבית ובכיתי בכי היסטרי שלא ראית הרבה זמן ולא הבנתם למה? אז לא, זה לא היה בגללו. כל הזמן הזה שהעפתי דברים ושברתי וכעסתי וצעקתי ובסוף קרסתי על המיטה ובכיתי וניסית להרגיע אותי כל הזמן הזה, רק עבר לי בראש למה את לא יודעת? למה אני? איך אני אתמודד עם זה? למה אני לא יכולה לספר לך? למה אני לא יודעת מה אני? למה כואב לי? למה רע לי? למה יכאב לך בגללי? למה לעזאזל זה קורה לי..? ועל כל שאלה עוד משהו נשבר, עוד משהו עף לצד השני של הסלון, עוד צעקה פילחה את האויר. לפעמים זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם לספר לכם, ולפעמים זה נראה לי כמו שיגעון, כמו מה לעזאזל אני חושבת לעצמי כשאני חושבת לספר בכלל. ומה יש בכלל לספר? אני לא יודעת מה אני. ואיך אני יכולה בכלל לספר? אני פאקינג הומופובית כלפיי עצמי. בימים האחרונים יצא לי לשבת איתכם ליד הטלויזיה ששודרו כמה קטעים על לסביות והומואים. אז בעובדה עם הגברת דיין על הורות הומולסבית. היום אחרי שאני כבר לא איתה, אני יכולה להמשיך לשבת איתכם כשהנושא עולה. היום אני נשארת, בוחנות תגובות, מנסה להבין איפה אני עומדת. לזרוק אותי אתם לא תזרקו, אפילו לא קרוב לזה. אבל יכאב לכם, יכאב לך אימא, אני יודעת. אתה אבא אני לא יודעת, לא יודעת אם יכאב לך או פשוט תשמח שטוב לי וזהו. אם הייתי גרה איתך לבד הייתי מספרת לך. אבל יש את אימא בתמונה הלא מציאותית הזאת, היא הרבה יותר רגישה, היא תקח את זה הרבה יותר קשה. מצחיק. אני אפילו לא יכולה לדמיין את התגובה שלה. עוד מעט הגיוס. זה ממש פה, קרוב יותר מתמיד. וככל שאני מתבגרת אני חושבת לעצמי זה הופך להיות אמיתי ואמיתי יותר.. חשבתי, חשבתי, חשבתי חשבתי אולי להגיד לך את זה רגע לפני שאני עולה לאוטובוס אני יודעת כמה את מתרגשת מהגיוס, אני יודעת כמה קשה לך. רגע לפני שאני עולה לאוטובוס, שלא יהיה לכם יותר מדי זמן לחשוב על זה. שגם העיניין הזה של הצבא יעסיק אתכם, שהכל יתערבב לכם בראש ואולי התוצאות יהיו טובות יותר. אני אעלה על האוטובוס ואני לא אצטרך להתמודד עם הכאב שלכם, אולי. אני אעלה ואני אשאיר אתכם להתמודד עם זה לבד, בלי זמן לשאול שאלות. כל כך מתאים לי. לא להתמודד. להפיל את הפצצה ולברוח. אבל גם לזה אין לי אומץ, ואני תוהה מתי הכל יתפרץ החוצה.