. עד ארגיעה יירב הגלוי על הנסתר.
הסיפור מתחיל מן ההפחה כפולת הה"א של סיימפרה, שבראש השִרשור, מתגלגל דרך אימוצה נעדר שימת הלב ע"י מוגג, תוכחתו הנוזפנית של הרהוט וקבלת הדין ע"י מוגג.
הכול התנהל למישרים עד שַקמתי אני, שקמתי חנטריש בישראל, ובאותה רוח של תוכחת הרהוט נזפתי
כביכול במוגג, וכאילו אמרתי, לא תמו צרותיך: אגב הודאתך באשמת טעות
הוספת הה"א הכפולה, טעית (כביכול, כביכול, כביכול! - על דרך חמידת הלצון המעבירה אותי על דעתי)
בהחסרת תי"ו מן הנחוצה (בכאילו) במילה 'שתתי' בכתבך 'שתי'.
עתה נכנסת אתה לתמונה. מקריאת הכותרת של תגובתך (טרם פתיחת ההודעה גופא) פירשתי את תגובתך כך: היי, אתה, חוכך, הוא שטעה: יש לכתוב שַתי בתי"ו אחת! - וחשבתי שהפלתיך בפח ליצתי. אך בפתחי את הודעתך קמה מולי גם ניצבה לשונך הגוכחת, "ואבין" כי בור כריתי ואחפרהו ואפול בשחת פעלתי (בעזרה קלה מצדך - מעשה הכותרת והלשון). על כך אמרתי פשוטי דברים בשפה תנכית נמלצת: "הצלחת לעבוד עליי."
אלה היו 600 שניות על שטויות (שיצאו מבית מדרשי).
