להסיר את הקללה
ערב טוב חברים,
אני לא מכיר כאן אף-אחד אבל כבר שקלתי זמן רב להירשם, אני סומך עליכם ואשמח לקבל תשובות, למרות שאני מסרב לחשוף פרטים אמיתיים עליי. הגיל שלי לא נכון וגם לא תאריך הלידה. בואו נסכם שאני אהיה מתן שם בדוי והשתחררתי מהצבא לפני זמן לא ארוך במיוחד.
אז ככה. אני כותב אחרי עוד ברקס שקיבלתי מבחורה.
נמאס לשתף את ההורים ואת החברים הקרובים, אולי דווקא עם אנשים שאני לא מכיר זה יהיה נעים יותר.
נתחיל מההתחלה - חבר טוב מאוד שלי חווה טרגדייה אישית קשה, אבא שלו נפטר לא מזמן ככה בפתאומיות ובכיתי ביחד איתו. זה נראה לי אבסורד להתלונן על דברים אחרים וחשוב תמיד לזכור שיש פרופורציות בחיים, אבל אבד לי הדלק, אבדה לי המוטיבצייה, אין לי חשק לעשות אפילו את הדברים שאני הכי אוהב והם קשורים לספורט.
מי שיראה אותי ברחוב יגיד שהכל בסדר - גר עם ההורים, כולם בריאים טפו-טפו-טפו, מצב כלכלי בסדר גמור, עובד במשהו שאני אוהב, גבר שנראה טוב, חכם ולא אחד אהבל. אבל עדיין יש תחושת נאחס כזו שלא מרפה. לא צריך שמישהו ימות חס וחלילה כדי להיות עם פרצוף תחת ואני עצוב.
בואו ניגש לת'אכלס - זה עניין הבחורות. היו פה ושם במהלך גיל הנעורים כמה על הכוונת וזה לא הסתדר מסיבות אלה ואחרות - גיל וכן-הלאה. רק בצבא החוש הזה נפתח אצלי. רק מגיל 19 באמת רציתי חברה. לפני זה לא הבנתי כשחברים היו מבטלים את הכדורגל או נמצאים עם פרצוף תחת בגלל החברה, הייתי בא אליהם בחיוך ואומר - 'חבר'ה, הכל שטויות. בנות מתחלפות כמו גרביים וחברים - זה לכל החיים'.
כבר סיימתי צבא ומעולם לא היה לי קשר רציני ואין שום סיבה שזה קרה. בשלב מסוים התגברתי על הביישנות ובואו נגיד שכל בחורה שרציתי - 'תקפתי'. אני בחור שאומר הכל בפנים, לא משחק, בחור קלאסי כמו בשנות ה-80. אני לא מומו(למי שראה אסקימולימון) אבל בטח שלא רוצה להיות יהוד'לה, גם בנצי זה בסדר. מכל מקרה עם בחורה הסקתי את המסקנות שלי והיו כל מיני ניסיונות. אני אחד שאוהב להכיר את הבחורה ולא רק המראה משחק תפקיד. חשוב שהיא תיראה טוב כדי שאני ארצה לגלות את הפנימיות שלה, נקרא לזה ככה - החשיבה של הגבר המצוי. אבל אני לא הגבר המצוי. אני רגיש, אני אכפתי, אני לא אוהב משחקים, אני לא מזלזל, אני מלא מוטיבצייה. היו גם כל מיני נסיונות בכל מיני דרכים.
במשך שנתיים בצבא הייתי תקוע על בחורה שהיה לה חבר, התאהבתי בידידה טובה שעשיתי המון למענה. עזרתי לה לצאת לקצונה, שיבצתי אותה בקירייה לאחר-מכן בעזרת פרוטקציות עם המפקדת שלי. היא לא שמרה על קשר אבל חזרנו לדבר, תמיד פינטזתי עליה, אבל שמרתי את התוכניות במגירה כי כיבדתי את המצב. יום אחד החבר שלה עזב אותה וזה נודע לי, נפגשנו ו..שמתי את כל הקלפים על השולחן, אמרתי לה בצורה הכי כנה שיש שאני רוצה אותה. עם אותה בחורה היו לי עוד מלא סיפורי אלף לילה ולילה. היא הייתה חזק בראש שלי עד שהגיעה אחת אחרת. לא יודע עד כמה המקרה הזה מייצג, אבל הסיפור שלי איתה כל-כך מורכב, זה לא מסתכם בברקס.
היינו 50 חבר'ה בקורס ושם הכרנו. בימים הראשונים כולם שואלים אותי 'איפה חברה שלך?' ואני לא מבין. הם התכוונו לזו שישבה לידיי. הייתה בינינו כימיה טובה, אני זה שהפך אותה למותג בקורס, נקרא לזה ככה. ידעתי מהרגע הראשון שהיא הסטייל שלי, אבל לא הייתי בקטע רומנטי. בשלב מסוים רציתי להתקרב אלייה, הצעתי לה לצאת בוואטספ, בערך, והיא ענתה לי 'מאוד מחמיא לי מה שכתבת - אבל אני עובדת'. התעצבנתי כביכול על הנפנוף ונכנסתי בה, זו כנראה הייתה טעות. אמרתי לה שאני סוג של נפתח(ככה אני תמיד - גלוי) והיא עונה באדישות. הרי ברור שלו הייתה רוצה להיפגש ביום אחר אז היה אפשר...
היינו במסיבת יום העצמאות, היה מטורף. לכולם היא אמרה שלום ורק ממני היא התעלמה. לא דיברנו עד סוף הקורס. לא הבנתי איך היא זו שדוחה אותי כביכול ועדיין היא מתנהגת כאילו היא נדחתה על ידי. זה היה סוג של פצע, כי אחרי שהבחורה הקודמת פגעה בי חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע - וכן קרה יותר גרוע. רציתי להיפגש איתה לפני הטיול שלה לדרום אמריקה. היא אמרה לי שבכיף, דיברנו בוואטספ. שבוע אחרי שלחתי הודעה והיא סיננה. מכיר את זה. שבוע אחר-כך יצאנו לכבוד יום-הולדת של חבר מהקורס, הזמנתי אותה בוואטספ ושוב לא ענתה. אחר-כך העלתי תמונה מהאירוע אליו לא באה ופירגנה בלייק.
אני לא אוהב להתחיל עם בנות בפאבים, זה לא הסטייל שלי. אני צריך שיהיה צירוף מקרים כדי לעשות משהו. כמו שהיה במסיבת בריכה בקיץ כשבמקרה אני ועוד בחורה התחלנו לדבר ומפה לשם...
בשורה התחתונה התחלתי עוד קורס. נדלקתי על מישהי. עוד מעט סילבסטר. מכירים שבועיים וחצי. פה ושם מדברים, לא רוצה להסתער, רוצה ללמוד מטעויות. מוסיף בפייסבוק, בודק באינסטגרם, מחפש אות כלשהי אם יש לה מישהו או לא. היום הצעתי לה שמחר לפני הקורס נשב אני והיא. בהתחלה זה התירוצים שהיא קבעה כבר ואמרתי לה מה דעתה על יום שלישי, היא אמרה שהיא לא רוצה להגיד לי סתם כן ואז לבטל ושנדבר מחר. כעבור רבע שעה הודעה בוואטספ - 'אני לא יודעת מה הכוונה שלך, אבל אני יוצאת עם מישהו אז אני לא יודעת כמה זה מתאים'. עכשיו מחר בכיתה יהיה לא נעים, מכיר את זה.
אני חושב שרובצת עליי קללה. לא מדבר רק על הפן החיצוני, אני גם בחור מאוד איכותי. לא מבין איך זה יכול להיות ששוב אני תקוע בלי בחורה ועוד אחת ירדה מהפרק. אתה מת לקבל יחס ממישהי וזה בחיים לא קורה. לכל החברים מסביב זה מצליח ולי לא. וגם כנראה אני עושה את כל הטעויות האפשריות. כל ברקס מוריד את הביטחון. תמיד אומרים 'תהיה מי שאתה ואל תשתנה', מה דעתכם. אהה, כן, ולוקח לי הרבה מאוד זמן לשחרר מאנשים ולעבור הלאה. אין חשק מחר ללכת לחדר כושר.
ערב טוב חברים,
אני לא מכיר כאן אף-אחד אבל כבר שקלתי זמן רב להירשם, אני סומך עליכם ואשמח לקבל תשובות, למרות שאני מסרב לחשוף פרטים אמיתיים עליי. הגיל שלי לא נכון וגם לא תאריך הלידה. בואו נסכם שאני אהיה מתן שם בדוי והשתחררתי מהצבא לפני זמן לא ארוך במיוחד.
אז ככה. אני כותב אחרי עוד ברקס שקיבלתי מבחורה.
נמאס לשתף את ההורים ואת החברים הקרובים, אולי דווקא עם אנשים שאני לא מכיר זה יהיה נעים יותר.
נתחיל מההתחלה - חבר טוב מאוד שלי חווה טרגדייה אישית קשה, אבא שלו נפטר לא מזמן ככה בפתאומיות ובכיתי ביחד איתו. זה נראה לי אבסורד להתלונן על דברים אחרים וחשוב תמיד לזכור שיש פרופורציות בחיים, אבל אבד לי הדלק, אבדה לי המוטיבצייה, אין לי חשק לעשות אפילו את הדברים שאני הכי אוהב והם קשורים לספורט.
מי שיראה אותי ברחוב יגיד שהכל בסדר - גר עם ההורים, כולם בריאים טפו-טפו-טפו, מצב כלכלי בסדר גמור, עובד במשהו שאני אוהב, גבר שנראה טוב, חכם ולא אחד אהבל. אבל עדיין יש תחושת נאחס כזו שלא מרפה. לא צריך שמישהו ימות חס וחלילה כדי להיות עם פרצוף תחת ואני עצוב.
בואו ניגש לת'אכלס - זה עניין הבחורות. היו פה ושם במהלך גיל הנעורים כמה על הכוונת וזה לא הסתדר מסיבות אלה ואחרות - גיל וכן-הלאה. רק בצבא החוש הזה נפתח אצלי. רק מגיל 19 באמת רציתי חברה. לפני זה לא הבנתי כשחברים היו מבטלים את הכדורגל או נמצאים עם פרצוף תחת בגלל החברה, הייתי בא אליהם בחיוך ואומר - 'חבר'ה, הכל שטויות. בנות מתחלפות כמו גרביים וחברים - זה לכל החיים'.
כבר סיימתי צבא ומעולם לא היה לי קשר רציני ואין שום סיבה שזה קרה. בשלב מסוים התגברתי על הביישנות ובואו נגיד שכל בחורה שרציתי - 'תקפתי'. אני בחור שאומר הכל בפנים, לא משחק, בחור קלאסי כמו בשנות ה-80. אני לא מומו(למי שראה אסקימולימון) אבל בטח שלא רוצה להיות יהוד'לה, גם בנצי זה בסדר. מכל מקרה עם בחורה הסקתי את המסקנות שלי והיו כל מיני ניסיונות. אני אחד שאוהב להכיר את הבחורה ולא רק המראה משחק תפקיד. חשוב שהיא תיראה טוב כדי שאני ארצה לגלות את הפנימיות שלה, נקרא לזה ככה - החשיבה של הגבר המצוי. אבל אני לא הגבר המצוי. אני רגיש, אני אכפתי, אני לא אוהב משחקים, אני לא מזלזל, אני מלא מוטיבצייה. היו גם כל מיני נסיונות בכל מיני דרכים.
במשך שנתיים בצבא הייתי תקוע על בחורה שהיה לה חבר, התאהבתי בידידה טובה שעשיתי המון למענה. עזרתי לה לצאת לקצונה, שיבצתי אותה בקירייה לאחר-מכן בעזרת פרוטקציות עם המפקדת שלי. היא לא שמרה על קשר אבל חזרנו לדבר, תמיד פינטזתי עליה, אבל שמרתי את התוכניות במגירה כי כיבדתי את המצב. יום אחד החבר שלה עזב אותה וזה נודע לי, נפגשנו ו..שמתי את כל הקלפים על השולחן, אמרתי לה בצורה הכי כנה שיש שאני רוצה אותה. עם אותה בחורה היו לי עוד מלא סיפורי אלף לילה ולילה. היא הייתה חזק בראש שלי עד שהגיעה אחת אחרת. לא יודע עד כמה המקרה הזה מייצג, אבל הסיפור שלי איתה כל-כך מורכב, זה לא מסתכם בברקס.
היינו 50 חבר'ה בקורס ושם הכרנו. בימים הראשונים כולם שואלים אותי 'איפה חברה שלך?' ואני לא מבין. הם התכוונו לזו שישבה לידיי. הייתה בינינו כימיה טובה, אני זה שהפך אותה למותג בקורס, נקרא לזה ככה. ידעתי מהרגע הראשון שהיא הסטייל שלי, אבל לא הייתי בקטע רומנטי. בשלב מסוים רציתי להתקרב אלייה, הצעתי לה לצאת בוואטספ, בערך, והיא ענתה לי 'מאוד מחמיא לי מה שכתבת - אבל אני עובדת'. התעצבנתי כביכול על הנפנוף ונכנסתי בה, זו כנראה הייתה טעות. אמרתי לה שאני סוג של נפתח(ככה אני תמיד - גלוי) והיא עונה באדישות. הרי ברור שלו הייתה רוצה להיפגש ביום אחר אז היה אפשר...
היינו במסיבת יום העצמאות, היה מטורף. לכולם היא אמרה שלום ורק ממני היא התעלמה. לא דיברנו עד סוף הקורס. לא הבנתי איך היא זו שדוחה אותי כביכול ועדיין היא מתנהגת כאילו היא נדחתה על ידי. זה היה סוג של פצע, כי אחרי שהבחורה הקודמת פגעה בי חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע - וכן קרה יותר גרוע. רציתי להיפגש איתה לפני הטיול שלה לדרום אמריקה. היא אמרה לי שבכיף, דיברנו בוואטספ. שבוע אחרי שלחתי הודעה והיא סיננה. מכיר את זה. שבוע אחר-כך יצאנו לכבוד יום-הולדת של חבר מהקורס, הזמנתי אותה בוואטספ ושוב לא ענתה. אחר-כך העלתי תמונה מהאירוע אליו לא באה ופירגנה בלייק.
אני לא אוהב להתחיל עם בנות בפאבים, זה לא הסטייל שלי. אני צריך שיהיה צירוף מקרים כדי לעשות משהו. כמו שהיה במסיבת בריכה בקיץ כשבמקרה אני ועוד בחורה התחלנו לדבר ומפה לשם...
בשורה התחתונה התחלתי עוד קורס. נדלקתי על מישהי. עוד מעט סילבסטר. מכירים שבועיים וחצי. פה ושם מדברים, לא רוצה להסתער, רוצה ללמוד מטעויות. מוסיף בפייסבוק, בודק באינסטגרם, מחפש אות כלשהי אם יש לה מישהו או לא. היום הצעתי לה שמחר לפני הקורס נשב אני והיא. בהתחלה זה התירוצים שהיא קבעה כבר ואמרתי לה מה דעתה על יום שלישי, היא אמרה שהיא לא רוצה להגיד לי סתם כן ואז לבטל ושנדבר מחר. כעבור רבע שעה הודעה בוואטספ - 'אני לא יודעת מה הכוונה שלך, אבל אני יוצאת עם מישהו אז אני לא יודעת כמה זה מתאים'. עכשיו מחר בכיתה יהיה לא נעים, מכיר את זה.
אני חושב שרובצת עליי קללה. לא מדבר רק על הפן החיצוני, אני גם בחור מאוד איכותי. לא מבין איך זה יכול להיות ששוב אני תקוע בלי בחורה ועוד אחת ירדה מהפרק. אתה מת לקבל יחס ממישהי וזה בחיים לא קורה. לכל החברים מסביב זה מצליח ולי לא. וגם כנראה אני עושה את כל הטעויות האפשריות. כל ברקס מוריד את הביטחון. תמיד אומרים 'תהיה מי שאתה ואל תשתנה', מה דעתכם. אהה, כן, ולוקח לי הרבה מאוד זמן לשחרר מאנשים ולעבור הלאה. אין חשק מחר ללכת לחדר כושר.
