להמשיך הלאה...
מביטה בו ישן, עיניו עצומות, קול נשימתו הכבדה נשמע. פניו נראות טרודות, לא רגועות. שואלת את עצמי על מה הוא חולם? האם חלום טוב או רע מלווה אותו? מניחה את ידי על פניו בעדינות, לא רוצה להפריע את שנתו, מלטפת את לחיו, נוגעת לא נוגעת בשפתיים העדינות והרכות שלו. מרגישה את הלב יוצא מקרבי אליו. כן, עדיין אוהבת אותו. ואולי אולי פשוט אוהבת את מי שהוא היה? הוא כבר לא המישהו שהכרתי... קיברת דרך עברנו יחדיו, תמיד הגדרתי אותו כחצי השני שלי. ואיך נפרדים מהחצי השני? איך מנתקים את החצי השני מליבך...זה כמו לכרות יד או רגל, זה כמו לחתוך את הלב לשניים עם סכין. איך ממשיכים הלאה? איך חיים עם נכות מסוג זה? איך מאחים את הפצע? לא, החצי הזה כבר לא טוב לי, עדיין אוהבת, אבל הוא לא טוב לי. אז נכון אפשר לשים רגל מעץ, שעושה את אותה הפעולה. גבר אחר שיעניק אהבה, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. תמיד יראה השוני, ההבדל. הגבר הזה היה האיש שלי...הוא כבר לא האיש שלי. הוא כבר האיש של כולן, האיש של העולם. אז למה פתאום אני מרגישה תחושת פספוס?...תחושה רעה כזאת שעולה מהבטן ומתפשטת למעלה למעלה ומרעילה כל חלקה טובה? הגבר הזה היה האיש שנצמד אליי, האיש שטיפח בי הרבה תקוות, סחט ממני חיוכים לרוב, גרם לי להרגיש כל כך מיוחדת...האחת והיחידה. ועתה אני צריכה לגרום לעצמי לבד להרגיש אחת ויחידה. זה לא שאני לא יכולה, זה פשוט יותר נחמד שמישהו אחר גורם לך להרגיש זאת. מישהו שהוא מיוחד לך. אז עכשיו עושים הכל לבד... ואיך מתמודדים עם דברים אחרים...כמו למשל עם העובדה שהגבר הזה גרם ריפא פינות פצועות, העניק לי מגע של אהבה. גרם לי לחוש את המושג:"לעשות אהבה". ממש להרגיש את זה. גרם לי להפתח מינית, גרם לי להיפטר מהרעידות והזעזוע שמגע של גבר עשה לי. הגבר הזה היה התרופה שלי והתרופה הזאת נגמרה. והוא כעת ישן לו כמו תינוק...כמו תינוק שאולי היה יכול להיות לנו. והשינה שלו...עמוקה כל כך, עד שהוא לא חש בליטופי. פעם הוא היה מתעורר מכל מגע שלי, מתעורר וחיוך חם ומתוק על פניו. כנראה שבאמת התרחקנו... תחושת פספוס עברה בי, אבל כנראה שלא טעינו בפרידה שלנו. זו רק מציאות שצריך להשלים איתה, זו רק מציאות שעתה צריך לחיות איתה. אז מה קבעו הרופאים?...צריך להיפטר מחלק חשוב זה..אז, רק תנו לי להיפרד, רק כמה שניות להגיד לו כמה הוא היה חשוב, כמה הוא היה נחוץ, ותודה ששמר עליי, תודה שעזר לי להתקיים, אבל כעת אני כבר צריכה ללמוד להתקיים בלעדיו, בלי החלק הזה שבי. הרופאים אמרו שאני יכולה- אז מי אני שאתווכח?! היי שלום, לעולם לא אשכח אותך...היית חלק ממני, חלק חשוב ממני, ועתה הגיע הרגע להיפרד...זה לא רצון שלי, זה המצב שדורש. לא, מבטיחה לא לשכוח- וכיצד אשכח, אם היית חלק מאוד משמעותי בי?! היה שלום. זוכרת... Mאיה.
מביטה בו ישן, עיניו עצומות, קול נשימתו הכבדה נשמע. פניו נראות טרודות, לא רגועות. שואלת את עצמי על מה הוא חולם? האם חלום טוב או רע מלווה אותו? מניחה את ידי על פניו בעדינות, לא רוצה להפריע את שנתו, מלטפת את לחיו, נוגעת לא נוגעת בשפתיים העדינות והרכות שלו. מרגישה את הלב יוצא מקרבי אליו. כן, עדיין אוהבת אותו. ואולי אולי פשוט אוהבת את מי שהוא היה? הוא כבר לא המישהו שהכרתי... קיברת דרך עברנו יחדיו, תמיד הגדרתי אותו כחצי השני שלי. ואיך נפרדים מהחצי השני? איך מנתקים את החצי השני מליבך...זה כמו לכרות יד או רגל, זה כמו לחתוך את הלב לשניים עם סכין. איך ממשיכים הלאה? איך חיים עם נכות מסוג זה? איך מאחים את הפצע? לא, החצי הזה כבר לא טוב לי, עדיין אוהבת, אבל הוא לא טוב לי. אז נכון אפשר לשים רגל מעץ, שעושה את אותה הפעולה. גבר אחר שיעניק אהבה, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. תמיד יראה השוני, ההבדל. הגבר הזה היה האיש שלי...הוא כבר לא האיש שלי. הוא כבר האיש של כולן, האיש של העולם. אז למה פתאום אני מרגישה תחושת פספוס?...תחושה רעה כזאת שעולה מהבטן ומתפשטת למעלה למעלה ומרעילה כל חלקה טובה? הגבר הזה היה האיש שנצמד אליי, האיש שטיפח בי הרבה תקוות, סחט ממני חיוכים לרוב, גרם לי להרגיש כל כך מיוחדת...האחת והיחידה. ועתה אני צריכה לגרום לעצמי לבד להרגיש אחת ויחידה. זה לא שאני לא יכולה, זה פשוט יותר נחמד שמישהו אחר גורם לך להרגיש זאת. מישהו שהוא מיוחד לך. אז עכשיו עושים הכל לבד... ואיך מתמודדים עם דברים אחרים...כמו למשל עם העובדה שהגבר הזה גרם ריפא פינות פצועות, העניק לי מגע של אהבה. גרם לי לחוש את המושג:"לעשות אהבה". ממש להרגיש את זה. גרם לי להפתח מינית, גרם לי להיפטר מהרעידות והזעזוע שמגע של גבר עשה לי. הגבר הזה היה התרופה שלי והתרופה הזאת נגמרה. והוא כעת ישן לו כמו תינוק...כמו תינוק שאולי היה יכול להיות לנו. והשינה שלו...עמוקה כל כך, עד שהוא לא חש בליטופי. פעם הוא היה מתעורר מכל מגע שלי, מתעורר וחיוך חם ומתוק על פניו. כנראה שבאמת התרחקנו... תחושת פספוס עברה בי, אבל כנראה שלא טעינו בפרידה שלנו. זו רק מציאות שצריך להשלים איתה, זו רק מציאות שעתה צריך לחיות איתה. אז מה קבעו הרופאים?...צריך להיפטר מחלק חשוב זה..אז, רק תנו לי להיפרד, רק כמה שניות להגיד לו כמה הוא היה חשוב, כמה הוא היה נחוץ, ותודה ששמר עליי, תודה שעזר לי להתקיים, אבל כעת אני כבר צריכה ללמוד להתקיים בלעדיו, בלי החלק הזה שבי. הרופאים אמרו שאני יכולה- אז מי אני שאתווכח?! היי שלום, לעולם לא אשכח אותך...היית חלק ממני, חלק חשוב ממני, ועתה הגיע הרגע להיפרד...זה לא רצון שלי, זה המצב שדורש. לא, מבטיחה לא לשכוח- וכיצד אשכח, אם היית חלק מאוד משמעותי בי?! היה שלום. זוכרת... Mאיה.
