גם אני הייתי בעתודה אבל מסיבות הרבה יותר, איך לומר, מטומטמות וגרועות, מאשר "כי כך לא הולכים לצבא".
בגיל 16.5 קבלתי התקף אפילפטי ועד גיל הגיוס לא עברו שנתיים "נקיות מהתקפים" דבר שהיה מזכה אותי בפרופיל "בלתי כשירה".
ההורים שלי היו בהיסטריה ש"כולם ידעו שלא גייסו אותך וכשישאלו למה - יגלו שיש לך אפילפסיה".
מטרת הההליכה לעתודה היתה פשוט להסתיר את מצבי הבריאותי, לדחות את הגיוס בשלוש שנים על מנת שעד אז הוא יעלה ל-45, ואז "יגייסו אותך ואף אחד לא יידע".
מה שכן, לכולם כולל לי כבר היה ברור שאני לא אלך לחוג ריאלי. היה לי ג'וק בראש כל התיכון לגבי מקצוע מסויים וגם 12 שנה במערכת החינוכית הוכיחה מעבר לכל ספק שאני ומתמטיקה/כימיה/פיזיקה - לא נועדנו.
ולדעתי (אם כי איש אינו יכול להוכיח) עצם זה שהלכתי בתיכון למגמה ריאלית, שבה סבלתי מכל רגע במשך שנתיים, לחץ, מתח ותחושת כישלון מתמידה. עצם זה שידעתי שאני דנה את עצמי לסבל מתמשך והמצאות במקום שלא מתאים לי בעליל - ועדיין הלכתי כמו שה לטבח, זה מה שהביא עלי חודש/חודשיים לאחר תחילת הלימודים את ההתקף האפילפטי....
כך שאני מבינה אותך לחלוטין.
נראה שלי שתמצית החינוך הסובייטי, כמו שאני קלטתי אותו בבית הוא "אתה חייב להיות כמו כולם! אבל כדאי מאוד שתהיה יותר/מעל כולם!!!"
