להגיד משהו?

[Blue Rose]

להגיד משהו?

אז יש בחורה איתי ב"בנות אחרי לידה"... שאני נמצאת במחציתה (וכמובן גם אחרות) במשך כמה שעות ביום. לבחורה הזו יש הסטוריה של הפרעות אכילה...לזה אני לא נכנסת...אבל למה לגרום לשומן להיות מרכז היום שלך? אז פעם ראשונה זה- "אני לא מאמינה - עליתי 4 ק"ג" ודיון על ה"פרסים" שאני אתן לעצמי כשארד, על הדיאטה וכו' אח"כ זה "ירדתי 2 ק"ג" בהתלהבות ושמחה ודיבור על ההצלחה שלך ואיך שכל מה שדיברת עליו עובד.... עכשיו זה "הג'ינסים עלו עלי אבל היו לא נוחים עד שירדתי עוד קילו" ו"זה נראה בסדר?" בחיי שאני לא רוצה להגיד לבחורה הזו מה שאני באמת חושבת...כי היא לעולם לא תבין. היא אשה מדהימה ביופיה. אולי לא רזה כמו טוויגי- אבל היא באמת יפה, חכמה, בעלת חוש הומור ומוזרויות כמו כולנו....אני חושבת שיש לה חיוך נהדר ואופי באמת טוב...אז למה היא מרגישה רע עם עצמה כשהיא עולה וטוב כשהיא יורדת...למה 4 ק"ג (נכון לעכשיו) גורם לה להיות יותר מאושרת...ולמה כל הסביבה חייבת להיות מעורבת בתהליך הזה? אז לפני כמה ימים ישבנו בנות ה"אחרי לידה" בארוחת הבוקר הרגילה....והיא מעירה לבחורה אחרת על כמות המלח- בלי לחשוב פעמיים....זו של המלח מיד מניחה אותו בצד כאילו בבושת פנים.... אני פשוט כעסתי! מי שמך???? ואח"כ חשבתי- אם לבחורה הזו היא מעירה על מלח- מה היא חושבת עלי ועל הלחמניה עם החמאה או השוקולד שלי? לי זה לא יפריע לאכול או להרגיש איך שאני מרגישה לגבי עצמי- מה שהיא חושבת...אבל אני תוהה בקשר לבנות האחרות מסביב ששוב חוזרות לנושא הזה (שעולה באופן קבע גם ככה...) למרות שהן אחרי לידה, למרות שהן באות למקום הזה כדי לנוח ולקבל עצות ולחלוק קשיים. אבל אולי זה הקושי שלה והדרך שלה לפרוק... איפה הגבול? והאם שווה בכלל להגיד לה? היא הרי לא תבין .... היא לא מסוגלת להבין כמו רבות אחרות וטובות שהיא הרבה יותר מסך משקלה.... רוזי! שפורקת...

 

[1980 אורחת]

לדבר על עצמך

כמו שאת לא היית אוהבת אם היא היתה מדברת ישר אלייך ומטיפה לך, לא כדאי שתגידי לה ישירות מה דעתך עליה ספציפית, כי לא רק שזה יפגע ו/או יכעיס ,זה פשוט לא יעבוד. היא לא באמת תקשיב לך ותפנים, אלא רק תתגונן ותתקוף. תדברי על עצמך, על איך את מרגישה עם הגוף שלך, איך פעם נאבקת בעצמך והדימוי העצמי שלך היה תלוי במספר על המשקל, ועל התהליך שעברת, ואיך את כן אוהבת את עצמך היום...איך ההריון ולידה תרמה לכך. לחילופין את יכולה "לדבר" את הקול הפנימי שלה שאומר שהיא לא מספיק שווה, לא מספיק יפה, ולא מספיק....את יכולה להתמקד בקול הזה שפעם (אם בכלל?) היה הקול שלך, או "לדבר" ע"י אזכור של חברה קרובה שמאוד מזכירה לך את אותה בחורה ב"אחרי לידה". זהו...

 

[עוגיפלצת113]

נגעת באיזושהי שאלה

שתמיד קצת תהיתי לגביה ביני לבין עצמי. תראי, תחשבי על מישהי שנורא הייתה אובססיבית כל חייה בקשר למידתה ולגופה ולמשקל שלה. עכשיו תחשבי על מישהי כזו בהריון. איזו טרגדיה זו?! נכון? בשביל אחת כזו, הריון זה וואחד טרגדיה. גם אם את לא ממש מעלה במשקל, זה נראה שאת כן, הגוף שלך משתנה, האכילה שלך משתנה, אין לך שליטה יותר על הגוף שלך ועל איך שהוא נראה- זוועת עולם. רחמנות, באמת רחמנות שנשים כאלה צריכות להכנס להריון וללדת. עכשיו תחשבי על מישהי שאין לה את כל השטויות האלה בראש והיא בהריון. היא הרבה יותר פנויה להנות ולהיות שלמה עם התהליך, עם ההריון, עם הגוף שלה ועם עצמה. תאמיני לי, קיבלת את הקצה הטוב של המקל

 

[הפרי אסור]

לעתי כדאי שתדברי איתה

גם אם נראה לך שלא תטמיעי בה את כל התפיסה שלך לגבי הגוף והרגלי אכילה וגם אם היא לא תלמד להרפות קצת מעצמה... מגיע לנשים אחרות שירפו מהן. לפחות תנסי להעביר לה שמילא מה שהיא חושבצ ואיך שהיא תופסת את פני הדברים, לנשים אחרות מגיע חופש בחירה לגבי הגוף והתזונה שלהן והיא לא חייבת להתערב ולהביע את דעתה בכל מצב.

 

[עקשנית25]

רק אם את מסוגלת לסבול את דעתה עלייך

תשמעי, אני חושבת שזו חוצפה מדרגה ראשונה להעיר למישהו על האוכל. באמת. מצד שני, יש לבחורה בעיות וגם בכל מקום עבודה, כולן משתפות כמה ירדו, איזה פעילויות וכו' וכו'. אז זה נראה לי דווקא די סטנדרטי. גם אני, לעיתים יוצא שאני אוכלת בצהריים יותר מכל גברי המשרד. קורה ולא נחה לעיתים דעתי על מה הם חושבים. על אף שלא שיניתי הרגלים בגללם. את יכולה להגיד. בנועם, יש מצב שאני גם הייתי אומרת. למעשה, לאחרונה אמרתי למישהי שניסתה לדחוף אותי לשומרי משקל שאני לא מוכנה לחיות ככה. שטחתי בה את תורתי. היא נדהמה. ואמרה לי וואלה כל הכבוד לך אם את לא משקרת לעצמך אבל אני לא מסוגלת להרגיש ככה. הביטחון שלי נפגע, היחסים שלי וכולי וכולי. בעיניי השמנה זה לא יפה! אני שמחה שחייך טובים אבל לי זה לא עובד. אז את יכולה להגיד, אבל תהיי מסוגלת לסבול את התשובה. אני לא פעם נאמר לי שהשמנה זה פשוט מכוער. מה נעשה עם זה? מותר לחשוב ככה הרי. מכאן ועד להעיר למישהי יש דרך ארוכה... שדווקא זה מהכל מפריע הרבה יותר בהצלחה!

 

[אדם של יין]

רוזי, אני רוצה לתת זוית קצת אחרת

כתבת בסוגריים שלבחורה יש היסטוריה של הפרעות אכילה, ואני כן רוצה להרחיב קצת את היריעה בנושא הזה. בעולם הבעיות הנפשיות נהוג לחלק את הבעיות לשתי קטגוריות: מחלות נפשיות- חולי נפשי שנגרם כתוצאה מחוסר איזון הורמונלי ו\או מצב סוציולוגי זמני. מחלות נפשיות יכולות להיפטר בטיפול הנכון. הפרעות נפשיות- הפרעה שנגרמת מחוסר איזון הורמונלי ו\או הטבעה פסיכולוגית\סוציולוגית\נוירולוגית. הפרעה נפשית לא תיפטר לעולם וניתן אך ורק להקהות את התסמינים שלה. הבחורה שבקבוצה שלך סובלת מהפרעת אכילה, ועם כל הכאב שבעניין לעולם דימוי הגוף שלה ישאר מעוות. גם לאחר שהיא נלחמה וניצחה את ההפרעה, גם עשרות שנים אחר כך. זה נטל יומיומי של הסובלים מהפרעות. בגלל שציינת שהיא "בעלת היסטוריה" אני מבין שהיא כבר ניהלה וניצחה בקרב הזה פעם אחת לפחות. יש מצבים שידועים כמאיצים של הפרעות: שינוי בתזונה, חוסר שינה, חוסר איזון הורמונלי, שינוי אורח חיים ,ולחץ. הבחורה הזאת יכול להיות קורסת תחת ה"מתקפה המשולבת" הזאת. כן חשוב לדבר איתה, וכן חשוב אולי לדבר עם אנשים שקרובים אליה. לדבר איתה מתוך ההבנה שהיא נמצאת כרגע בתקופה של משבר עם אפקטים קטלניים ומסמאים. הפרעות אכילה כמו הרבה הפרעות נפשיות אחרות דוחפות אנשים להסתגר במעגל ההרס העצמי, ודווקא הרבה פעמים בתקופה שמישהו(קטן במקרה שלה) צריך אותה הכי הרבה.