אוהב שכמוך, הנה נרגעתי קצת...
אני רוצה להגיד שאני מבינה אותך, אבל לא מצליח לי... ואולי כן, כי את התמונה שתיארת אני מכירה מקרוב, דווקא ממני יקירי, כי לא תמיד היה לי מה לאכול, לא תמיד הייתי שבעה... ואולי לכן פרצתי בבכי כשקראתי את דבריך. הכאב שלך ממש חשוף ושקוף בעיני. אני רק יודעת שאין לנו כוח לשנות את האחרים, וזו לא קלישאה, יש לנו כוח לשנות את עצמנו, את זווית הראיה שלנו, להתייחס לסביבה שלנו כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו, כי זה מה שאנו יכולים לעשות. קטונתי מלענות על איך הפכנו כאלה.. ואולי אני אפילו מצרה על כך. אתה מזכיר לי את יום שבת האחרון.... בן זוגי ואני יצאנו מהבית, ובדיוק כשאנו נכנסים לאוטו, חוצה את הכביש מולנו אדם שעשה רושם של הומלס, יחף ומלוכלך בחום של שבעת אלפים מעלות בצל... (אילת). הבטתי על בן הזוג שלי, הוא הביט בי חזרה, ופשוט הלך ונתן לו את הנעליים שהיו לרגליו. האיש הזה לא הבין מאין נפלנו עליו, אבל החיוך היה שווה את הכל. אז אנו לא יכולים לסייע לכולם, אין לזה סוף, אבל, אנו כן יכולים לעשות לסביבה הקרובה שלנו, ל"דברים" שאנו נתקלים בהם. אוהב לבשל יקירי, חזק ואמץ... וזכור את מה שקוראים פה תפילת השלווה:
אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ, לשנות את אשר ביכולתי, ותבונה להבחין בין השניים
ערב טוב לכולנו
