לדוד 170

[vizini]

אם אין לו תאוות, למה ברא את העולם?

בריאת העולם נועדה לספק צורך כלשהו, ומכאן שיש לו צרכים (תאוות).

 

[דוד170]

vizini

מתן תורה" שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש. ובראשונה צריכים להבין את הבורא ית´ אשר הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוצאת שום קורת רוח בעד עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה, ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סבה חדשה, כנודע. ומתוך שהבורא ית´ מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואינו נצרך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחי´ של "רצון לקבל" ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות. ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשטות במושכל ראשון שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנברארן שזה בווכח לנו מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות: או הרגשה טובה או הרגשה רעה. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרמת להם מהבורא ית´, ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא ית´ להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו ית´ טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם. נא לקרוא את ההמשך באתר http://kabbalah.info/hebkab/mhtdat.htm

 

[vizini]

בכל המלל שהעתקת לא מצאתי אפילו רמז

לתשובה: למה ברא אלוהים את העולם?

 

[דוד170]

בגלל שהוא טוב ומי שטוב רוצה להטיב

הוא ברא ברואים בכדי להטיב להם. ומאחר וכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומאן דנפח מדילי נפח (תניא בשם הזהר), כלומר שהוא נפח באדם חלק ממנו. לאדם יש בושה לקבל שכר בחינם. בתורתנו הקדושה - הן בספרי הנגלה, והן בספרי קבלה וחסידות - אנו מוצאים כי אחד ההבדלים העצמיים שבין יהודי לגוי נמצא ביכולת לתת. הגמרא מלמדת אותנו כי בטבעו היהודי הוא רחמן וגומל חסדים - עוד בטרם שיהודי פועל מתוך מודעות אלקית של חיוב מצוות (השוברות את טבעו האישי) הוא מעונין לגמול חסד, ללא כל אינטרס אישי. בוודאי כי נפשו האלקית של היהודי - המודעות האלקית שלו - מעבדת אותו עוד יותר, ופועלת תמיד לנתינה צרופה. לעומת זאת, על הגויים אומרת הגמרא כי "כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל טוב שהם עושים אינם עושים אלא להנאתם, ומשום כך "חסד לאומים - חטאת". בחסידות ובקבלה מוסבר כי נקודת הבדל זו איננה דווקא נקודת ההבדל שבין יהודי לגוי, אלא ההבדל הכללי בין צד הקדושה, לבין הקליפה. המניע הכללי של כל דבר שאינו קדושה (וממילא משתייך הוא לצד ה´קליפה´) הוא מניע של קבלה אישית - "שתי בנות לעלוקה - הב הב, שלוש הנה -לא תשבענה". לעומת זאת הטבע הראשוני של הקדושה - ועל פיו ניתן לזהות מה שייך לצד הקדושה - הוא נתינה והשפעה לכל, ללא עיכוב הטוב אצל עצמי. התורה מבחינה כי הגוי פועל תמיד מתוך אינטרס אישי - לקבל - גם כאשר הוא נותן משהו לאדם אחר. לעומת זאת היהודי פועל ללא אינטרס של קבלה, משום שבטבעו הוא מעונין לגמול חסד - לתת. האם כשם שאמרנו שהגוי תמיד חפץ לקבל - גם כאשר הוא נותן, נוכל לומר כי היהודי תמיד חפץ לתת - גם כאשר הוא מקבל? החסידות מלמדת אותנו כי כן, וכי יהודי יודע לקבל מתוך כוונה פנימית של נתינה וגמילות חסד עם הנותן לו. כיצד? על מנת להסביר את הדבר נצטרך להעמיק מעט במשמעות ה´חסד´, אך אם נזכה להבין כיצד יכולים אנו לקבל כראוי לנו - כיהודים - והיה זה שכרנו. על מנת לחדור לעומק הדברים נקדים הקדמה אחת: בקבלה מקבילה ספירת-תכונת החסד למתכת הכסף (חסד הוא אהבה ומשיכה; כסף הוא מלשון כיסופין) ולצבע הלבן (הצבע של מתכת הכסף, יחסית לשאר המתכות). ולעצם הדברים: בתורה משמעות המילה "חסד" היא גם בושה (לדוגמא: "כי חסד הוא", וראה במפרשים שם דוגמאות נוספות), כלומר: יהודי חש בושה כאשר עליו לקבל, וממילא מתוך בושה זו הוא רוצה להשפיע ולתת, וקבלתו נהפכת לנתינה. מתוך שאין היהודי חפץ לקבל הרי שהוא מחזיר את כל המושפע לו ומעניק אותו - בדרך של חידוש והתגברות - למשפיע עצמו. הדברים הם על דרך הצבע הלבן - חפץ אשר אינו בולע כלל את האור המאיר אליו-עליו, אלא מחזיר את האור בשלמותו - כ´אור לבן´ ושלם. מתוך בושה (בלשון חז"ל: הלבנת פנים) וחוסר רצון לקבל מחזיר החפץ ונותן את האור כולו. עצם הסיבה לבריאת העולם הזה, בו יכול היהודי לקיים מצוות, היא משום שה´ ידע שאין רצונו של היהודי ב"נהמא דכסופא" (=לחם בושה, כלומר: לחם הנאכל חנם) והריהו רוצה ´לגמול חסד´ עם בוראו, מתוך אהבה וכיסופים אליו, ולא לקבל ´חסד חנם´. על פי משל הצבע הלבן והאור הלבן המאיר ממנו נסביר כאן כי הסיבה לשמה "ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היא לשם החזרת האור הלבן מהם (שיקיימו בעצמם "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" - "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"), והרמז: "ברא אלהים" עולה בגימטריא "אור לבן". ברובד נמוך יותר נאמר: מתוך בושה בכך שהוא מקבל - ומתוך הכרה כי דבר לא מגיע לו, וכי קבלתו קבלת חנם - נותן היהודי את אשר הוא מקבל הלאה. הוא בטוח כי קבל בשביל להעביר, כי לו אישית לא נועדו הדברים. דוגמה מובהקת לדגם זה היא הלבנה אשר נתפסת כמקבלת את כל אורה מן החמה - אך את כל האור שהיא מקבלת היא משפיעה ומאירה לארץ ולדרים עליה. מתוך בושת ותחושת המיעוט שבקבלה נהפכת הלבנה למשפיעה וגומלת חסד. כידוע נמשלו ישראל ללבנה. [אמרנו כי רובד זה ´נמוך יותר´ משום שברובד זה מקבל היהודי על מנת לתת לאחר, ולא על מנת להחזיר הכל לנותן, וממילא דומה כי לא ´כיפר´ לגמרי את בושת הקבלה. אמנם, ברור כי כאשר יהודי מקבל רק על מנת לתת לאחר, הוא ממלא את הכוונה העליונה ובעצם נותן (או מחזיר) לה´ בנכונותו להיות שליח להעברת השפע האלקי, ובלשון הפסוק (משלי יט, יז): "מלוה הוי´ חונן דל".] לאחר הבנה זו נוכל לחזור לכותרת: "בין קבלה לחסידות". לכאורה דומה כי תורת החסידות עוסקת תמיד בתכנים קבליים, מה ההבדל בינה לבין הקבלה? ניתן לשאול באופן שנוכל להסיק מסקנה לגבינו: מדוע אסור ללמוד קבלה עד גיל מסוים, ועד ש"ימלא כריסו וכו´", ואילו חסידות מותר ורצוי ללמוד תמיד? נאמר, כי ב´קבלה´ ישנה בעיקר תחושה של קבלה מן הזולת (´צפיה במרכבה´ - כצופה מן הצד הזוכה להעיף מבט במה שאינו שייך לו, ולא כ´שותף לעסק´) - קבלת רזי התורה. אם לא מלאתי תנאים מסוימים - לא מגיע לי לקבל, הלא איני רוצה לאכול ´לחם חסד´. יהודי כשר בוש מלקבל, ועל כן בוש מלגשת אל הקודש - אל סודות הקבלה. לעומת זאת בלימוד החסידות ישנה בעיקר תחושה של רצון לגמול חסד עם הזולת - תחושה שהתעוררה מתוך הבושה לקבל את הסודות, והולידה צורך להיות "לומד על מנת ללמד" (וכפירוש חז"ל לביטוי "´תורת חסד´ - זה הלומד על מנת ללמד"). במצב זה נלמדים הסודות מתוך תחושת מעורבות וענין (הדברים נוגעים לי, הם חלק מעבודת ה´ שלי - על מנת ´להחזירם´ לה´, ושל הכלל כולו - על מנת להשפיעם הלאה) - מתוך אחריות וחובה להיות ´שליח´ להפיץ את המעינות החוצה. http://www.pnimi.org.il/yesodot/matchilim/bainKabalaVechasidut.asp

 

[עמלק]

איך יכול להיות טוב בלי רע ?

האם יכול להיות לבן בלי שחור ?

 

[vizini]

אמרת "רוצה"? רצון זה תאווה. מ.ש.ל

 

[voguemaster]

אפשר להתווכח על זה

איזה טוב צמח מהשואה ? בוא נגדיר את זה כך: למה לברוא ברואים כדי לעשות להם טוב ואז לגרום להם להירצח ע"י נאצים ? במיוחד אם אלו הם עם הסגולה! הטיעון שלך מגוחך

 

[דוד170]

עיקר השכר בעולם הבא

 

[G o v er n o r]

מנין לך שיש עולם הבא? אם אין עולם

הבא, לא תוכל לחזור ולהתלונן שהונו אותך. נכון?

 

[דוד170]

על כך אפשר לענות רק למי שמאמין שיש

בורא. כל עוד אתה לא מאמין שיש בורא אין טעם לדון בנושא זה.אבל הראתי בעבר על ידי סיאנס ומוות קליני שיש עולם הבא.

 

[G o v er n o r]

כל הוכחה שהצגת - הפרכתי, אולם, אפשר

כי כתבת משהו חדש שטרם שזפתו עיני. הצבע עליו אפוא, למען אוכל לכתשו לאבק פורח. קבל ארכה עד חצות, או שלא תוכל עוד להעלות נושא זה...

 

[דוד170]

הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם

 

[G o v er n o r]

בדיוק להפך. אלהים הוא יציר דמיונן

של הבריות ושוכן בג´לי אשר בין אזני מאמיניו...

 

[דוד170]

ערב טוב, בעזרת השם,

ערב טוב, בעזרת השם, נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח. אנחנו נשתדל בעזרת השם להשיג כמה תוצאות הערב. אחת מהן זה בירור מהו בעצם הגוף ומהי נשמה, האם אדם חי ומת וזהו, או שיש חיים לאחר המוות והאם יש הוכחות לכך? זהו פחות או יותר החלק הראשון. החלק השני הוא אמיתותה של תורתנו הקדושה, ושאלה האם היא מסמך אנושי, או על אנושי, ועוד דבר, זה בעצם מה מעכב אותנו מלחזור בתשובה ולחזור למקורות. הבעיה שלנו היא בעצם שאנחנו לא מתבוננים מה זה גוף , ומהי נשמה. עוד בהיותי חילוני היתה שאלה שהפריעה לי, והיא `` אם באנו לעולם הזה בשביל לחיות, והתכלית היא לחיות, מדוע עלינו למות? ואם סופנו למות, אז בשביל מה לחיות?`` תשובה לא הייתה לי, אבל ברוך השם לאחר זמן כשחזרתי בתשובה, השתדלתי לבדוק את כל השאלות שהתרוצצו במוחי, וברוך השם מצאתי תשובות להן. אני מקווה שבמשך ההרצאה, התשובות שאני אתן, כבר לא יצריכו שאלות בסוף, אבל אם יישארו שאלות בסוף, אם ירצה השם אתן אפשרות לשאלות, והמגמה היא לתת לאלה שעדיין לא אמונים על דרכי התורה. דבר ראשון: תורתנו הקדושה אומרת `` וייצר השם את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים``. זאת אומרת שהאדם מורכב, גם מגוף שיסודו מהעפר, וגם מנשמה, כאשר הנשמה היא נשמת חיים. שני חלקים שותפים בעולם הזה. ואנחנו קוראים בחז``ל ששלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא, האב והאם. כל אחד נותן את חלקו. הקדוש ברוך הוא נותן נשמה, האב והאם נותנים בשר, עצמות וגידים. שותפים! יום אחד מחליט הקדוש ברוך הוא ליטול את חלקו, זוהי הנשמה. וחלקים של ההורים מוטל לפניהם, זוהי הגופה. `` השם נתן, השם לקח. יהי שם השם מבורך. `` `` אין מי יגיד לו מה תעשה, ואין מי יאמר לו מה תפעל, כי הכל מעשה ידיו.`` והנה אנחנו רואים שגוף שהיה מלא, חי ונושם, שוכב כאבן דומם על גבי הקרקע. מה קרה פה?! הבעיה היא שאנחנו חושבים ש- ``אני`` זה היושב לפניכם. אני רואה לפני הרבה גופות פה הערב, אבל אני יודע שמאחוריהם יש נשמות. הגופות האלו הן רק כלי חיצוני, הן כמו הלבוש שלי. ``המעיל`` זה לא אני, אבל מה שנראה מבחוץ כאני חוץ מהפרצוף שלי, זה הגוף עם הכיסוי של הלבוש. הגוף שלי עצמו, הוא הלבוש לנשמה שלי. זה נכון גם אצלכם, לא רק אצלי. אני נותן דוגמא: ( הרב פונה למישהו מהקהל) אתה רואה אותי הכי קרוב. נכון? אתה רואה אותי בעיניים או בנשמה ? תשובה: `` בעיניים. `` הרב: `` אם אתה חס ושלום מת. חמש דקות אחרי זה, שני כדורי העין עדיין נמצאים בפנים נכון?! אתה תראה אותי אם אני אפתח לך את העיניים? לא לא. מה חסר לך?! נשמה. מי רואה קודם? הנשמה. עכשיו תסתכל עליי עוד פעם. אתה רואה אותי בעיניים או בנשמה?! בנשמה. אוו .. ברוך השם. (צחוק הקהל) זאת אומרת שהעיניים הם רק כלי מעביר. הן לא רואות. כי העיניים הן בשר. האוזן הוא בשר. בשר לא שומע, נכון? (פונה לאותו בחור מהקהל) אתה מסכים?! בשר לא רואה. בשר לא חושב. כמו בשר באיטליז. אותו הדבר. אם כן, מה רואה? מה שומע? מה מרגיש? מה חושב? זאת הנשמה! מי אתה? הנשמה. איפה אתה? אתה לא רואה. אבל אנחנו רואים את החיצוניות שלך, והאדם מתעסק כל הזמן בענייני החומר וענייני הגוף, והוא לא שם לב שזה בעצם לא הוא. הוא משתדל בכיסוי שלו, אבל לא משתדל בעצמו. זו הבחינה שלנו, וזו בעצם הבעיה שלנו. שבעצם אני זה הנשמה, והגוף הוא רק כלי חיצוני. המשנה באבות אומרת ש- `` הילודים למות, והמתים לחיות. `` מה זה מוות? אדם חי, מת וזהו. שלום. נגמר! אבל לא! המשנה אומרת שילודים למות. כל מי שנולד סופו למות. כל מי שמת מתחיל לחיות. החיים מתחילים במוות. אבל הנה הוא מת?! לא! הוא לא מת, זה הגוף, הכיסוי מת. זה חוזר לעבר. כן. אבל, הנשמה היא נצחית. היא רוחנית. זה לא מת. זה ממשיך. זאת היא ההתחלה בעצם. זו היציאה לחיים האמיתיים והחיים הנצחיים. כדוגמת מה?! כדוגמת התינוק. תינוק שנולד, הוא בן יום. אבל תשעה חודשים הוא חיי בבטן אמו. אז למה לא אומרים תשעה חודשיים ויום?! מה יש?! רוצים לדחות לו את הפנסיה?! עוד תשעה חודשים. אומרים בן יום. נניח שהוא נולד בשבעה חודשים. הוא פג. אז למה לא אומרים שהוא מינוס חודשיים?! אבל זה לא העניין. העניין הוא שהיציאה קובעת את החיות. ומה עם החיות שלפני כן?! היא רק הכנה ליציאה! זאת אומרת, כל החיים, כל השהות של התינוק בבטן, הוא רק הכנה ליציאה. הוא לא חשוב, זה לא התכלית. זה כלום. כל הפעולה הזאת שהוא בפנים, זה רק על מנת לצאת. הוא לא יצא?! לא יאמרו שהוא חי בכלל. הוא לא היה אף פעם. זאת אומרת, כל השהות שלנו בעולם הזה, זה רק הכנה ליציאה מהעולם הזה. שם התכלית. לא פה! זאת אומרת מי שמשקיע בעצם בגופו שהולך ובלה לעפר משקיע http://www.shofar.net/site/Show_AudioTxt_INDEX.asp?keyword=&ProNUM=5&page=1&numofrec=1

 

[G o v er n o r]

בס"ד. הזבל הטפוסי של אמנון (=147)

בין-לאדן (=147)...

 

[G o v er n o r]

אידיוט, אידיוט, אידיוט, אידיוט,

"מה חסר לך?! נשמה. מי רואה קודם? הנשמה" לא זה כלל לא הוכחה שיש נשמה והיא נסתלקה. אמנון (=147) בין-לאדן (=147) "משחק" על הבורות הטבעית של קהל מאזיניו. גם אדם שאבד הכרה אינו רואה חרף עינים פקוחות. כך גם חתול...

 

[דוד170]

למה לא . חוץ מזה בזה שאין לך דרך

ארץ זה ראיה מצוינת.

 

[G o v er n o r]

צא ולמד עד כמה מופלאה ההנהגה של

ה"בורא" אשר בג´לי שבין אזניך. הוא שלל ממך בינה, כדי להביא אותי לקריאות תדהמה "אידיוט, אידיוט, אידיוט, אידיוט", שאותן אתה מפרש כראיה לכאורה לקיומו (דרך ארץ קדמה לתורה). האין זה נפלא?

 

[דוד170]

זה ראיה מצוינת

 

[G o v er n o r]

...והיחידה שיש...