לדוד ולכל מי שהניק שלהם כולל

[בן טל-שחר]

לדוד ולכל מי שהניק שלהם כולל

את הצירוף "אייקי" (שזה כולל את אמיר, למשל!). ובעצם, גם לכל מי שמעוניין לקרוא, כגון סלבו לוי, זאב פוקס וכל שאר קוראיי הנאמנים... ובכן, זהו המשך תיאור פורמט-שיעור, לפי בקשת חברי הפורום... (דוד, קח הרבה אוויר... אתה מסוקרן לדעת את ההמשך?) ובכן, כפי שאמרתי, אני אביא איזה שלושה פורמטים שונים, שלדעתי יהיו מייצגים במידה כלשהי. אני אוריד סטנדרטים ולא אתעקש על תשובה מושלמת! ואני גם לא אתרגש מסגנונו הצולף והנמהר-משהו של אייקי-פריק (אגב, אייקי-פריק יקירי, היו לך בדף הקודם כמה יציאות גדו-לות! לדוגמא, קבל מחמאה אדירה ומאוד נרגשת על מה שכתבת בקשר לאימון עם כל אחד, בכל מצב וכולי.

אהבתי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!!! אני ממש מעריך אותך, עכשיו!! באמת!!!!!! הא, והמאמר שלך על שלושת מצבי הצבירה לא היה פלצני... הוא היה נפלא ומדהים!

על אפך ועל חמתך! זהו - קפוץ לי). ובכן, אני פשוט אתאר את השיעור האחרון שהיה ביום רביעי בלילה... אז ככה: *** בתחילת השיעור הזכרתי לכולם שזה חודש חדש וצריך לשלם כסף...

(הרי בשביל זה אני מלמד... סתאאאאאאאם!) *** זה היה שיעור-חוץ, כמו רוב השיעורים. אז מנקודת המפגש נענו לכיוון גן ציבורי, תוך שבדרך התבקשו התלמידים להיות מודעים לראיה המרחבית שלהם, קרי, לראות בו-זמנית את השמיים ואת הארץ, את הימין ואת השמאל... *** בשלב מסויים פתחנו בריצה בחושך, במהלכה כולם היו צריכים לעקוב אחריי... *** הגענו לנקודה נסתרת באחד הגנים בת"א, שמשקיפה על תחום די רחב של רחובות. שם התאמנו כדלקמן: - תחילה "הזזות" (כל אחד מנסה להזיז את השני מעמידתו, קרי לנתק את כפות רגליו של הפרטנר מהרצפה, לפחות באופן חלקי. כל מה שלא כואב ולא מסכן את הפרטנר - מותר) - לאחר מכן "כתפיים" (כל אחד מנסה לגעת בכתפיי הפרטנר שלו ולמנוע מהפרטנר שלו לגעת בכתפיו-שלו. כל מה שלא כואב לא מסכן את הפרטנר - מותר) - לאחר מכן הם התבקשו להמשיך בצורת העבודה הנוכחית (כתפיים), אך תוך כדי כך לנקות שלושה מרכיבים מהעבודה: 1. אלימות 2. מאמץ 3. כאב את כל אחד מהמרכיבים הם התבקשו לנקות ככל האפשר, הן ביחס לעצמם והן ביחס לפרטנר (לדוגמא, אלימות - ביחס לעצמך וביחס לפרטנר), כך שנוצרים בעצם 6 מרכיבים לניקוי... - לאחר מכן "כפות לקודקוד" (כל אחד אמור לנסות לגעת בכף ידו בקודקודו של הפרטנר, מבלי שהלה יצליח לעשות כך לו) - לאחר מכן "אגרופים לגוף" (קרב שבו מכים אחד את השני באמצעות הידיים בלבד, כל נקודה בגוף מלבד הפרצוף וכמובן ה...

והפעם מותר להכאיב קצת, אבל העוצמה מתחשבת בפרטנר שמולך) - לאחר מכן שילוב שתי צורות העבודה האחרונות *** משם המשכנו הלאה בריצה אחריי, עד שהגענו לנקודה הבאה, שבה נמשך יתרת השיעור... *** משלב זה ואילך אני אתאר את מעשיהם של רוב התלמידים (קצת יותר מחצי). האחרים פרשו הצידה ועבדו על דברים משלהם, בהנחייתי לסרוגין. *** אז אלה שנשארו ב"זרם העיקרי של השיעור", עברו כדלקמן: *** חימום שמקופלת בתוכו גם התעמלות של בעיטות ושאר מרכיבי לחימה. *** גמישות בהנחיית אחד התלמידים. *** למדו טכניקה (מתחום אמנות הלחימה הפיסית) ממצב מוגדר (בניגוד לטכניקות ממצבים בלתי-מוגדרים): - עומדים אחד מול השני בעמידת "נמר" ברגליים מוצלבות (בניגוד לעמידת "ראי"), - אחד היריבים תוקף באגרוף לפרצוף באמצעות ידו הקדמית, תוך שהוא נעזר בחצי-צעד קדימה ברגלו הקדמית, - המתגונן מסיט את המהלומה הצידה 2-3 סנטימטרים (מספיק כדי למנוע מהאגרוף להגיע אליו, אך לא הורס את אנרגיית המכה), - רגל קדמית של המתגונן נעה קדימה ועוברת אל הצד החיצוני של הרגל הקדמית של התוקף, - ידו האחורית של המתגונן נעה קדימה ונצמדת חלקית ברפרוף ליד המושטת קדימה של התוקף, מהצד החיצוני שלה, כדי לחוש ולשמור ובמידת הצורך לשלוט, - מרפקו הקדמי של המתגונן חובט בתנועה סיבובית זעירה כלפי פנים, אל תוך צלעותיו של התוקף. *** קיבלו קצת זמן לעבור על פורמות (קאטות), לקבל תיקונים לגביהם ולחלק מהאנשים - המשכים... *** תרגלנו את הנושא של "החזרות כוח" ברמתו הבסיסית. *** החזרות כוח - בשתי מלים: כל מגע שלנו עם אדם אחר גורם להשארת חלק מהצ´י שלנו אצלו וחלק מהצ´י שלו אצלנו. "החזרת כוח" הינה החזרת הצ´י של האדם אליו והצ´י שלנו - אלינו. נושא מעניין ומרתק, שהוסבר במשך מספר דקות ותורגל במשך מספר דקות נוספות ברמתו הבסיסית ויצר - כתוצר לוואי שולי של התרגול - הרגשה נעימה מאוד. זהו, בערך, פחות או יותר, אם לא התבלבלתי. בפעם הבאה אני אביא דוגמא לשיעור שונה לחלוטין... שלכם באהבה, בן

 

[רוני-מ]

שאלה קטנה

כמה זמן אורך שיעור כזה והאם השיעור כולל בתוכו תלמידים ברמות שונות ופז"ם שונה ?

 

[בן טל-שחר]

שעה וחצי + כן + כן ../images/Emo8.gif

 

[רוני-מ]

עוד שאלה

עוד שאלה פחות קטנה האם תלמיד בסגנון כלשהו בקונג-פו מחליף סגנון האם מה שלמד הולך לאיבוד ואף מקבע אותו בהרגלים ישנים או שתורם לסגנון החדש?

 

[בן טל-שחר]

זה תלוי בסגנון, במקרים רבים יש

סתירות בין סגנונות שונים. כגון, שבסגנון אחד יש תגובה קבועה מסויימת, בעוד שבסגנון אחר יש תגובה קבועה אחרת (ואז יש סתירה). או שבסגנון מסויים המרפקים חייבים להיות כל הזמן למטה, בעוד שסגנון אחר כולל עבודה עם מרפקים מורמים - ואז "מערכת ההפעלה" של הסגנון הראשון "תקפוץ" ו"לא תרשה" את זה... יש סגנונות מסויימים שאיחוד ביניהם יכול לתת יותר תועלת מאשר נזק (כלומר, יותר סינרג´י מאשר "התנגשויות בין התקנים"...). עוזר גם שאחד הסגנונות הוא סגנון "מאגד" כזה, כלומר שמורה מסויים הוא המרוה העיקרי והוא גם עוזר למזג סגנונות ולנצל את הקיים, תוך יישוב התנגשויות. לאו-חו הוא בהחלט שיטה אך אין הוא סגנון (לא ניתן לזהות לוחם לאו-חו מסגנון הלחימה שלו). לאו-חו מבחינה זו יוצא דופן. אם מגיע אליי תלמיד שלמד סגנון אחר, אני מנצל זאת ומשתמש זאת - אין התנגשויות! כלומר, לאו-חו יכול לקחת (כנראה) כמעט כל סגנון ולפתח אותו ולנצל אותו לעבודה. קיימת אפילו אפשרות ונטיה של מורים מסויימים בלאו-חו (כמוני למשל), לשלוח תלמידים למורים אחרים לצורך השתלמויות שונות וכדומה. הכי בולט במקרה שלי תלמידה ששלחתי ללימודי אייקידו לזמן בלתי מוגבל... כי ראיתי שזאת הדרך שלה ונראה היה לי הרבה פחות יעיל שאני אסייע לה לפתח משהו שכבר קיים וכנראה מתאים לה מאוד... אולי היא פעם תחזור אליי (סביר להניח!) ונמשיך לשכלל את זה לעוד כמה כיוונים... אייקי-פריק וחבריו בטח יקפצו עכשיו כי הם יחשבו שאני מתיימר לדעת "יותר טוב" מסגנונות אחרים או מדריכים אחרים. אני לא! זוהי פשוט צורת העבודה בלאו-חו. אני לא מי-יודע-מה ברמה גבוהה, אני פשוט מדריך לאו-חו. נקודה. ועוד בקשר למיזוג סגנונות, תשובה שנתתי לתלמיד שלי, בעל נסיון של שנים באמנויות לחימה (בעיקר הישרדות): הוא התלונן בתחילת דרכו אצלי שיש לו אינסטינקטים קבועים, "כמו מכונה" - ושאל מה לעשות. עניתי לו שאין צורך להיאבק איתם, שהם אינם האוייב - אבל יש צורך להוסיף להם, קרי, כל אינסטינקט אוטומטי שיש לו, שיוסיף לו אינסטינקט הפוך, בנוסף (נניח, אם הוא רגיל תמיד לזוז שמאלה בתגובה למשהו מסויים, שירכוש אינסטינקט שווה-ערך לזוז ימינה). בצורה כזאת הוא לא הפסיד אף אינסטינקט קיים, אבל ניטרל את הבלעדיות שלהם והפך אותם לאינסטינקטים רב-מימדיים במקום חד-מימדיים; הוא יצר לעצמו חופש בחירה מבלי לאבד דבר. זהו, יקירי/יקירתי (זה בחור או בחורה, אגב?), מקווה שעניתי כמצופה (בשוקולד), שלך, בן

 

[aiki-freak]

לבן, איך מפתחים אינסטינקט?

איך לדעתך מפתחים אינסטינקט? לדעתי (!!!) ניתן להפוך פעולה מסויימת לאינסטינקטיבית רק אחרי מאות אלפי חזרות על פעולה ספציפית...למשל טן-קן או אירימי באייקידו, או חסימה מסויימת בקראטה. אלו פעולות בסיסיות וספציפיות שנלמדות ומשוננות מאות אלפי פעמים, וגם אז הן לא תמיד הופכות לאינסטינקט. זו בדיוק ההנחה מאחורי כל "שיטה"...שאי אפשר לפתח מאגר בילתי נדלה של תגובות אינסטינקטיביות מאחר ולפתח תגובה אינסטינקטיבית מסויימת לוקח שנים על גבי שנים של תרגול של אותה תנועה!!! לכן כל "שיטה" נטלה לעצמה מאגר בסיסי של תגובות שכאלה שאותן מתרגלים "מצאת החמה עד צאת הנשמה..." אתה לא חושש שמא לימוד של מאגר גדול מידיי של תנועות בסיסיות שלרוב מפעיל אינסטינקטים שונים וסותרים (למשל שימוש בכוח כאינסטינקט לעומת שימוש בתזמון ורכות כאינסטינקט) עלול לגרום למצב של "תפסת מרובה -לא תפסת"? לוחמים ידועים (ומצליחים) רבים מדגישים את העובדה שיש להם מספר מצומצם מאוד של טכניקות שאותן הם מסוגלים לבצע בכך מצב...למשל הג´ודוקא אורן סמדג´ה שהכניע את כל יריביו לרוב באמצעות אותה טכניקה או נובוהיקו טאקאדה שמכריע את רוב הקרבות שלו בנעילה על יד ישרה או בבעיטות נמוכות לירך ואחריהם בעיטה גבוה לראש שגומרת את הקרב (שוב, מאגר מצומצם של טכניקות שאותן הוא למד ליישם בדיוק ויעילות קטלנית) מה דעתך? וברוך שובך...

 

[סלבו לוי]

לאייקי - על פיתוח אינסטינקט.

באומנויות לחימה, המטרה היא לא רק פיתוח אינסטינקטים, אלא גם היכולת להשתמש בהם ביעילות ובתזמון הנכון. והכוונה היא לא לאינסטינקט, שמישהו מדגדג אותך

והתגובה (האינסנקטיבית) שלך היא סטירה לפנים

(כמובן בשיטת כאפה-דו). אחת המטרות שבאומנויות לחימה, זה להביא את המתאמן ואת גופו, לטבעיות מסוימת, שמתבטאת בכך שבזמן התקפה, הוא לא ילחץ או יתקפל או סתם ימצמץ בעיניו, אלא שיגיב בצורה הנכונה כפי שלימדו אותו (והכוונה לא ללמוד בע"פ תרגילים, או להגיע לקיבעון מסוים). תמיד משווים את השימוש באומנות לחימה, לתינוק לעומת מבוגר: בתחילה כשתינוק מנסה לאכול, הוא תמיד יגיש את הכפית (עם הגרבר

) למקום הלא נכון, וישפוך וילכלך

. לעומת מבוגר, שלעולם לא יגיש כפית עם אוכל לאוזן שלו, ולא משנה כמה הוא עייף או לא מרוכז או עסוק בעוד מיליון דברים אחרים - תמיד הכפית תגיע למקום הנכון. כך לגבי האינסטינקטים באומנות לחימה - אם תוקפים אותך, אתה מתורגל (במשך הזמן), להגיב בהתאם ולא משנה מה ההפרעות הסביביבתיות... סלבו, שבארוחה הבאה ינסה לאכול דרך האוזן למרות שלימדו אותו נימוסים

 

[amir_aikido]

אינסטינקט - לטכניקה או לעקרון

אייקי פריק אני חושב שלא הפרדת בין אינטינקט שהוא מאוד מוגדר - לבצע תגובה מסוימת למצב מסוים. ובין לימוד והבנה של עקרון, כמו להיות רך וזורם. האחרון איננו אינסטינקט. לדעתי אפשר ללמוד באינטינקט לבצע אירימי או לבצע טנקן, יהיה קשה ללמד את שניהם כתגובה לאותו מצב, כי כל הרעיון של אינסטינקט הוא שאין מחשבה שקולה לפני ההחלטה. עדיין אפשר ללמד את הגוף שעליו להגיב להתקפה בתנועה קדימה שלא על הקו שתהיה אירמי או טנקן ללא פיתוח לרמת האינסטינקט, וכך תשאיר לך את יכולת ההחלטה המהירה מה עדיף. אני כבר מזהיר , איני בטוח בנושא הזה אבל זו דעתי היום אמיר

 

[בן טל-שחר]

דווקא התשובה של סלבו נראית לי

מדוייקת ומתאימה. ברגע הראשון חשבתי שאין לי מה להוסיף עליה. אייקי, אם אני מבין נכון, אתה מדבר על זה שכדי לפתח אינסטינקט מסויים, כמו נניח לקחת את הראש אחורה כשנותנים לך אגרוף לפרצוף, צריך להתאמן על הפעולה הזאת אינסוף פעמים... (אגב, מה זה "אירימי" ו"טנקן"? סקרנת אותי!!!) או-קיי, אז אם לוחם מסויים מחליט שהוא רוצה שבכל פעם שיתנו לו אגרוף הוא יזיז אחורה את הראש (נניח), זאת זכותו ואחריותו. אני לא הייתי ממליץ ללוחם לעשות את זה!!!! בוא, איך אומרים, אני מרגיש שהדיון הזה צריך להיות מסודר ואנחנו נגלוש בקלות החוצה אחד מהכוונה של השני וזה דווקא נושא מאוד מעניין... אז אולי... יש לי רעיון... אני מזמין את דוד לפתוח שאלה מסודרת חדשה בנושא הזה וכולנו נגיב עליה ונדון בנושא המרתק הזה. פשוט, מה הבעיה? אני חש שכרגיל לא באמת הבנתי את השאלה שלך, אייקי... אולי אחרי שניפגש נבין יותר אחד את השני ונוכל לתקשר בפורום ביתר קלות. אז, דוד, אייקי - זה מקובל עליכם? לא בא לי להקדיש עכשיו רבע שעה לקלידה של משהו שבכלל לא נשאל. שלכם, בן

 

[אריאל (המקורי)]

היי, מותר להדחף?

התחלתי דיון בנושא דומה, אתה מוזמן להגיב גם שם... ואגב, "אירימי" פרושו כניסה - להתחמק מהמכה על ידי כניסה פנימה ליריב, לתוך ציר התנועה שלו. "טינקן" פרושו סיבוב - להתחמק מהמכה על ידי סיבוב לצד החם או הקר של היריב. אריאל.. עושה "אירימי" לתוך הדיון... ו-"טינקן" לשרשור החדש שלו..

 

[חובבן]

מה זה צד חם וקר? (ימין ושמאל?)

 

[אריאל (המקורי)]

על חום וקור...

הצד הקר הוא הצד שבו קשה יותר ליריב להכות אותך שוב. לדוגמא, אם הוא תקף ביד ימין, הצד הקר שלו הוא צד שמאל שלך (מאחורי הגב שלו, בו היד השניה לא מגיעה בקלות) והצד החם הוא צד ימין (שם הוא עלול להכניס לך ברכייה ומכה ביד השניה בזמן שאתה מנסה להפעיל עליו טכניקה... שיטות של "שדה קרב" מדגישות הרבה יציאה לצד הקר כי התקפות היריב בדר"כ נעשות עם כלי נשק, ולהתמודד עם יריב שמחזיק שני סכינים בצד החם שלו עלול להיות מאד מסובך.

 

[סלבו לוי]

אצלנו זה נקרא - צד פנימי וחיצוני.

 

[רוני-מ]

ללא

אכן ענית לי ,תודה נ.ב. אני בן יענו יקירי ולא יקירתי אני מתכוון להגיע למפגש בירקון ונוכל לדסקס בעינין שבת שלום לך ולכול הפורום ירון

 

[דוד כפרי]

לבן - עוד שאלה (אלא מה...)

הפעם על עקביות (=קונסיסטנטיות - למדתי מילה חדשה!

)... האם האימון שתיארת למעלה הוא האימון הרגיל שאתה מלמד (בואריאציות קלות), או שבכל שיעור עושים משהוא אחר לגמרי? ואם אפשרות ב´ היא הנכונה, אז איך התלמיד מתפתח משיעור לשיעור? ועוד שאלה: האם אתה נותן "שיעורי בית", ואם כן - מה? תודה, דוד

 

[בן טל-שחר]

תשובה לדוד -

קונסיסטנטיות, אתה אומר? או-קיי, עכשיו גם אני יודע...

לא, אין זה האימון הרגיל. יש כמה פורמטי-אב שחוזרים על עצמם, אבל כל כמה חודשים גם זה משתנה במידה מסויימת... כפי שהבטחתי, אני אתאר בימים הבאים עוד שני פורמטים מייצגים. יחד, נראה לי שמשלושת הפורמטים גם יחד אפשר יהיה לקבל תמונה אמינה, גם אם שטחית. איך תלמיד מתפתח משיעור לשיעור? שאלה מצויינת!!!!! ואתה יודע מה, זה מסקרן גם אותי! בתחילת דרכי כמדריך היה לי מאוד קשה עם זה. הייתי חייב "להבין" מה קורה ואיך. הייתי יוצר פורמטים מאוד מחושבים, שיצרו הצטברויות של תרגול ותתי-תרגול בנושאים מסויימים, במטרה ליצור רציפות והשתפרות בכל מיני נושאים. זה היה מובנה ויסודי במידה שחבל על הזמן. וזה נתן תוצאות מעולות!!! הייתי מאוד מאוד מאוד גאה בהישגיהם של תלמידיי ובחלקי בכך. כיום אני סומך יותר על תת-ההכרה שלי שתעשה את העבודה בצורה טובה יותר. אני ממוקד מאוד במטרות, אך מניח לדרך שתיצור את עצמה... היי, זה דומה למצבי זן ולמצבי קרב!!! הגעתי לרמה שבה אני מלמד מתוך מצב עמוק וגבוה יותר... איזה כיף!!!

פעם הייתי מדריך בסדר גמור, אני בטוח בכך, למרות שעבדתי בצורה מאוד מובנית ושכלית. כיום אני יודע בוודאות שאני מדריך טוב יותר ממה שהייתי! איזה כיף לי ולתלמידי?! פעם גם הייתי מתכנן מראש את השיעורים ברמות שונות של פירוט וכיום אני לא נוטה לעשות כן. שיעורי בית - המון!!! אבל רק למי שרוצה... יש כאלה שעובדים המון בבית, עם כתיבה ועם חשיבה והכל - ויש כאלה שבכלל לא. ברור שמרמה מסויימת ואילך זה בלתי אפשרי להתקדם בלי שיעורי בית ועבודה עצמית, אבל כרגע רוב תלמידיי עדיין אינם ברמה זאת ומי מהם שנטייתו הטבעית לא הובילה אותו לעבודה בבית, "מסתפק" בשיעורי הכיתה... איזה שיעורי בית? - וואו, זה כבר דרישה מוגזמת! אני לא יודע - זה מגוון מדי, משתנה מדי. אתה יודע מה? אני אחשוב על שלושה תלמידים שלי שעולים לי בראש ברגע זה ואגיד מה שיעורי הבית האחרונים שהם קבלו! אז ככה, בוא נראה... תלמיד מספר 1: בעת הליכה ברחוב, להשתמש במספר דימויים שנתתי לו. תלמיד מספר 2: תחת הכותרת "אחריות של גבר", לרשום את כל האסוציאציות שעולות בדעתו... תלמיד מספר 3: לרכז את כל החבטות (ידיים, רגליים וכל השאר) שהוא מכיר יחדיו, בצורה מסודרת (הכוללת רישום) ולסווג אותן בדרך כלשהי לקטגוריות שונות... לא ממש מייצג, אבל אולי נותן איזו שהיא תחושה. מובן שכמעט כל משימה היא משימת-המשך למשימה קודמת ובסיס למשימת-המשך נוספת... אחדות מההתקדמויות המופלאות ביותר (פיסיות ואחרות) נעשו על ידי תלמידיי דרך משימות משורשרות שכאלה... שלך, בן

 

[דוד כפרי]

אהמממ... לא הסברתי את עצמי נכון...

ב"התפתחות התלמיד משיעור לשיעור", אני מתכוון למערך תרגילים בסיסיים, שאותם תלמיד מתחיל צריך ללמוד ולהטמיע; אחריהם, מערך תרגילים מעט יותר מתקדמים, אותם יש להטמיע לפי התרגילים הבאים.... וכך הלאה. ברור שיכולתו של התלמיד גדלה במשך הזמן - שאלתי היתה איך אתה מכוון אותה. לגבי "שיעורי הבית", לא התכוונתי למטלות "לימודיות" (=ספר ומחברת), אלא לתרגילים פיזיים אותם יש לעשות בבית: לדוגמא, קאטות, או תרגילי כושר, או דברים אחרים. לדוגמא, בטאי-צ´י, יש סדרה קבועה של תרגילים המשמשים אותנו כחימום, אותם התלמיד לומד במשך הזמן, ובסוף השיעור יש קאטה של צאן-צ´ואן (=מדיטציה בעמידה; 5 תנועות המבוססות על 5 האלמנטים); את כל הדברים האלה התלמיד צריך "לאסוף" במשך הזמן, ולתרגל בבית - אבל הכי חשוב, בכל שיעור התלמיד לומד ומשנן תנועה או שתים מהקטה של הטאי-צ´י. את התנועה הזאת הוא צריך לתרגל בבית (יחד עם התנועות שלמד בשיעורים הקודמים, כמובן!), ובכל שיעור ללמוד תנועה חדשה, כך שבמשך הזמן הוא אמור לתרגל בבית, יום-יום, את כל סדרת החימום, את כל הקטה, ואת כל הצאן-צ´ואן - וזאת, בנוסף לשיעור (לפחות) פעם בשבוע. אז שיעור רגיל נראה כך: 1. חימום (שלוש סדרות של תרגילים, כל סדרה מדגיש משהו אחר) 2. לימוד מפורט של תנועה מהקטה 3. תרגול הקטה (מי שלא יודע את כולה, עושה מה שהוא יודע ואז פורש הצידה ושם מקבל הדרכה אישית: לומד תנועה ומתרגל אותה, עד שהוא בטוח שיוכל לעשות אותה בבית ללא עזרה) 4. שאלות ותשובות 5. עבודה בזוגות 6. צאן-צ´ואן ההתפתחות של התלמיד, לפחות מהבחינה הטכנית נטו, היא במידת יכולתו לבצע נכון את התרגילים השונים (נכון = לפי עקרונות השיטה), והתקדמותו בשלבים הראשונים היא בלימוד הקטה: כל מה שמצפים ממנו לעשות, בחודשים הראשונים, זה ללמוד את הקטה כמיטב יכולתו, ולתרגל אותה בבית. תוך-כדי, ובלי שממש מדברים על זה, קורים כל מיני דברים שונים ומשונים בגופו, בצורת התנועה שלו, בצורת החשיבה שלו, בתפיסת המרחב שלו... אבל על כל אלה מדברים רק אחרי שהתלמיד עצמו שם-לב אליהם ושואל לגביהם.