לדבר לאבנים

[שש]

לדבר לאבנים

מנהג יהודים לפני יום כיפורים לעלות לבית הקברות לדבר לאבנים התור והפקקים בכניסה כבר ארוכים המון אנשים עם נרות ופרחים הנה השכנה שאת בעלה שכלה הנה חבר שאימו הלכה אנשים בשחורים ואנשים בחולצה לבנה והנה אתה טועה בין השורות לא מוצא את הגוש חלקה הכל פה דומה כל כך הכל גם דומם הנה הנה השורה מעין שמחה שלא במקומה מעין דחף עמוק של שמחה לפגישה לפגוש אותם את הוריך שלך או אבא יקר השנה אמא הצטרפה נוח לכם יחדיו סוף סוף השקט בא כן אני מרגיש ושומע אותך מנקה את האבן מאבק הקיץ החם המים מסיתים אלפי גרגרי חול זהובים והפרחים באגרטל כבר ראשם מרכינים כל המבטים עצובים לא חשוב בן כמה אתה להורים אתם מיד הילדים אתה מדווח להם על המצב על החתונה והשמחה הגדולה אתה חש איך הם מהנהנים בראשם בשמחה והסכמה והאבן שיבשה כבר מתכסה בדמעותיך אתה לא לא קרה מאומה פטירה בשיבה טובה אך הורים זה הורים והם חסרים (במיוחד בחגים) לעיתים אני אומר לעצמי מחר אספר לאמא ותופס את עצמי איך הכיצד אבל זה רגש טבעי הם איתי כל הזמן אני מתיעץ עימם אפילו כשאינם וכך בקול חרישי וחנוק אומרים קדיש יתום ומדליקים הנרות אומרים שלום ומתפזרים זכים ליום כיפורים סליחה גמר חתימה טובה

 

[אשה-ילדה]

לדבר לאבנים

תודה שביטאת את מה שמרגישה בעוצמה ובכנות כבר לא מרגישה שם לבד... יהודית

 

[מומי]

לשש

קראתי מספר פעמים לא תמיד הכל ולפי הסדר והרגשתי שייך לעולמך כל כך מתחבר אלי כל כך מבין ושלי. מרגש מאד. תודה מומי.