מקווה שקיבלת את המסר שלי
אני אספר קצת... קודם כל אתמול היה היום של אימי, אני חשבתי לתומי שהוא יוצא בשבת[היא מתה בשבת]ולכן חשבתי שנעלה לקבר ביום שישי. מה שהתברר כטעות וכבר שהגעת לבית יצאתי שוב ועלינו לקבר... הגעתי לבית הקברות, עצי הבראש התנועעו ברוח הקלה, כאילו הנידו לי לשלום. חשבתי עליהם, הם מזכירים את המתים- עצי סרק שלא מניבים פרי, לא סתם הם נשתלו בבית הקברות...... עברתי בין שורות המצבות, פה ושם נראו אנשים שניסיתי לנחש מה אבד להם- אולי אבא? אולי דודן? ואולי הם כמוני? אולי גם הם אבדו אמא??? רובם היו מבוגרים, בעצם אני ואחיי היינו הנערים היחידים... פתאום הבנתי שהמקום הזה מאחד בני אדם כל כך שונים, והמשותף שכולם אבדו את יקיריהם... התקרבנו לקבר, במרחק קצר מאיתנו עמדו שתי נשים שהרכיבו משקפי שמש שכיסו מחצית מפניהן. השמש יקדה בעוז וידעתי שלא בגללה הן מרכיבות את המשקפיים... עמדנו מול הקבר, על האותיות הצטברו שכבות אבק, אבל השם כאילו זעק..... שמעתי בתוכי את אייל גולן שר: שמך חקוק על האבן רק אהבה נשארה לי בלב את עכשיו בגן עדן ולי נשאר הכאב [דמעות/ אייל גולן] קראנו תהילים לפי השם שלה ואז אבא שלי פנה להדליק נר. אמרתי לאחיי שיתרחקו ויתנו לאביהם להיות לבד אבל אבא אמר שזה בסדר.הם נשארו ואני פניתי אל גדר בית הקברות. מביטה בשמים הכחולים, אל הלא נודע. שמעתי יפחות קלושות והפנתי את ראשי. ראיתי את אבא מניח את ראשו על הקבר ולוחש משהו... היפחות פסקו... אחיי חזרו על הטקס ואבא קרא לי. אמרתי שאני אדליק בזמן שלי... ואז הם הלכו, מותירים אותי לבד. נגשתי אל הקבר, התיישבתי, נשענת על הקבר שלפני, מולי החלון של הנרות הדולקים. פרצתי בבכי, בכיתי בקול, בכיתי בחוסר שליטה, טומנת את ראשי בין כפות ידי. ידעתי שהבכי שלי מהדהד בין המצבות. כשהרמתי את ראשי ראיתי את הנשים מביטות בי בחמלה. כאילו לחשו:"את כל כך צעירה"... דברתי עם אמא שלי, ספרתי לה שאני כועסת שהלכה אבל מתנחמת באובדה שהיא נלחמה על חייה. שאני כועסת שהיא לא שולחת סימן... ספרתי לה שאני אוהבת אותה למרות שאהי לא מכירה אותה, ואם אני לא יודעת המה זה לאהוב אמא, אני כן יודעת מה זה להיות קשורה לאמא... ואז פניתי להדליק את הנר. הסברתי לה שהיא בדיוק כמו נר דועך. לנר יש המשכיות בשעה שהוא נותן מלהבתו אש לנרות האחרים. הם ממשיכים אותו, ממשיכים אותו לאחר שהוא סיים להזיל דמעות של שעווה. קמתי מחפשת אבן ראויה להניח על הקבר.אחר התכופפתי, רוכנת מעל המצבה- אותה מצבה שכל כך רציתי להסירה, אותה מצבה שסוגרת על אמא שלי. נשקתי לאבן הקרה נשיקה אחרונה ולחשתי:"נתראה שנה הבאה אמא, היי שלום בינתיים" ופניתי ללכת. לא רציתי לסובב את ראשי לאחור אבל לא הצלחתי שלא.... ראיתי את הקבר מרחוק ואת הברושים, הם התנועעו ברוח הקלה של בין הערביים מהנהנים לי לשלום... כשיצאתי מבית הקברות ראיתי את שתי הנשים מביטות בי, לא ראיתי את עינהן אבל בתוך הרגשתי אותן, הן הביטו בי במבט חומל, כאילו לחשו לי:"את כל כך צעירה".... 'את כל כך צעירה אבל כל כך בוגרת' חשבתי.....
