לגיל <בעקיפין>
למה ההודעות שלי צריכות להיות נבחרות? לא. זה לא בגלל שרוצה שכולם יסתכלו עליהן. יש המון הודעות מדהימות שראויות להיבחר בגלל שהם גורמות לצחוק. בגלל שהם גורמות לבכות. בגלל שלפעמים תוהים בעקבותיהם, ולעיתים יודעים את הכל. ולא. זה לא בגלל הכתיבה המדהימה שלי. ממש.. . אני אדם צנוע מאוד, וגם בתוך עצמי לא חושבת על כתיבתי כטובה מספיק. מעולם לא הייתי משוררת, אבל חלמתי על כל שיר. מעולם לא הייתי סופרת, אך בליבי סיפרתי אלפי סיפורים. לעולם לא ידעתי כתיבה יוצרת מה היא. כי לא רואה בי כיוצרת. כי לא יצרתי את מה שכתבתי. אלא הם תוצאה. של מחשבות. תהיות. מסקנות. כעסים. אהבות. זה לא בגלל שרוצה להראות לעצמי שאני מסוגלת. כי למדתי את עצמי. לאט לאט. למדתי והבנתי והסקתי שאני מסוגלת. ולא מהודעה, או משפט, או מחשבה. אלא כי הצלחתי. כשבאמת רציתי והוספתי מאמץ הצלחתי במידה מסויימת גם אם התוצאה לא הייתה הכוונה הראשונית. וכמובן שלא בגלל אילו שהם מתנות. להזכיר לך שהחיים זו מתנה בפני עצמה? והלמידה, והמחשבה, והאהבה, והפרח אליו מחייכת כל יום. בכלל, מעולם לא ידעתי מה לקנות לאנשים, אז או ששאלתי אותם ישירות או שלא קניתי. ולמה שארצה מתנה על משהו שכבר הבעתי שבעצם לא מגיע לי. אז למה? כי המילים הכתובות בספר, בשיר ובמשפט גורמות לי לחשוב. גורמות לי לדעת. כשאני כותבת, לאחר שמועבר הלאה, לעולם לא מסתכלת לאחור. אבל, ככה, ליום אחד, מרשה לעצמי לקרוא את עצמי שוב ושוב ושוב, ולהבין באלפי דרכים את מה שלפעמים קצת אובד בדרך הראשית.. שאני הייתי אתמול ואני אהיה גם מחר. שמה שהרגשתי אתמול , ישנה זויתו מחר. שהחלומות של אתמול, אולי יוגשמו מחר. שהמחשבות של אתמול, אולי יתפתחו מחר. שאני תמיד הייתי אני. ותמיד אהיה. בדרכים שונות. ברגעים שונים. שאהבתי אתמול ואוהב גם מחר, גם אם באופן שונה. שידעתי אתמול מה שבוודאי אדע מחר, אך בצורה שונה. שוב ושוב ושוב להיזכר שזה בסדר לתהות על ה"אילו" אם יודעת את האמת שבפנים. אני זו אני. בכל מצב. בכל דרך. אתמול. היום. מחר. גם אם היא תיקח למקום שמעולם לא חשבתי עליו. רק שתדע.. אוהבת. אני. חיוך.
למה ההודעות שלי צריכות להיות נבחרות? לא. זה לא בגלל שרוצה שכולם יסתכלו עליהן. יש המון הודעות מדהימות שראויות להיבחר בגלל שהם גורמות לצחוק. בגלל שהם גורמות לבכות. בגלל שלפעמים תוהים בעקבותיהם, ולעיתים יודעים את הכל. ולא. זה לא בגלל הכתיבה המדהימה שלי. ממש.. . אני אדם צנוע מאוד, וגם בתוך עצמי לא חושבת על כתיבתי כטובה מספיק. מעולם לא הייתי משוררת, אבל חלמתי על כל שיר. מעולם לא הייתי סופרת, אך בליבי סיפרתי אלפי סיפורים. לעולם לא ידעתי כתיבה יוצרת מה היא. כי לא רואה בי כיוצרת. כי לא יצרתי את מה שכתבתי. אלא הם תוצאה. של מחשבות. תהיות. מסקנות. כעסים. אהבות. זה לא בגלל שרוצה להראות לעצמי שאני מסוגלת. כי למדתי את עצמי. לאט לאט. למדתי והבנתי והסקתי שאני מסוגלת. ולא מהודעה, או משפט, או מחשבה. אלא כי הצלחתי. כשבאמת רציתי והוספתי מאמץ הצלחתי במידה מסויימת גם אם התוצאה לא הייתה הכוונה הראשונית. וכמובן שלא בגלל אילו שהם מתנות. להזכיר לך שהחיים זו מתנה בפני עצמה? והלמידה, והמחשבה, והאהבה, והפרח אליו מחייכת כל יום. בכלל, מעולם לא ידעתי מה לקנות לאנשים, אז או ששאלתי אותם ישירות או שלא קניתי. ולמה שארצה מתנה על משהו שכבר הבעתי שבעצם לא מגיע לי. אז למה? כי המילים הכתובות בספר, בשיר ובמשפט גורמות לי לחשוב. גורמות לי לדעת. כשאני כותבת, לאחר שמועבר הלאה, לעולם לא מסתכלת לאחור. אבל, ככה, ליום אחד, מרשה לעצמי לקרוא את עצמי שוב ושוב ושוב, ולהבין באלפי דרכים את מה שלפעמים קצת אובד בדרך הראשית.. שאני הייתי אתמול ואני אהיה גם מחר. שמה שהרגשתי אתמול , ישנה זויתו מחר. שהחלומות של אתמול, אולי יוגשמו מחר. שהמחשבות של אתמול, אולי יתפתחו מחר. שאני תמיד הייתי אני. ותמיד אהיה. בדרכים שונות. ברגעים שונים. שאהבתי אתמול ואוהב גם מחר, גם אם באופן שונה. שידעתי אתמול מה שבוודאי אדע מחר, אך בצורה שונה. שוב ושוב ושוב להיזכר שזה בסדר לתהות על ה"אילו" אם יודעת את האמת שבפנים. אני זו אני. בכל מצב. בכל דרך. אתמול. היום. מחר. גם אם היא תיקח למקום שמעולם לא חשבתי עליו. רק שתדע.. אוהבת. אני. חיוך.