לגבי עקדת יצחק
נשמעו טענות כלפי 'אי המוסריות' כביכול שבעקדת יצחק, מתוך התפיסה המוטעית (ולמעשה הבלתי אפשרית והמטופשת) שכאילו מעשה זה מעודד 'קרבן אדם' וכדומה. לכן באתי להבהיר את פירוש הכתוב הברור, להראות שאין בסיס לא לטענה כלפי הסיפור התנכי ולא לטענה לגבי חינוך ה'מאמין'. אומר הראי"ה קוק זצ"ל (במרכאות- פסוקי התנ"ך): '"קח נא את בנך את יחידך את יצחק"... באה עוד הנבואה האלקית להעמיק את עזוז* האהבה בכל מלוא תקפה... מצד שהוא בנך, המיוחש* לך ביחש הקשר הנשמתי היותר חזק... עד שהלכו שניהם יחדיו, בהתאחדותם החומרית והרוחנית- "וילכו שניהם יחדיו"... "ויאמר אבי" (הביטויים 'אבי' ו'בני' בהטיותיהם, המבטאים את הקשר העמוק שבין אב לבנו, חוזרים בפרשה פעמים רבות- "ואת יצחק בנו", "וישם על יצחק בנו", "ויאמר יצחק אל אברהם אביו", "ויאמר הנני בני", "ויאמר...בני", "ויעקוד את יצחק בנו", והשיא "...לשחוט את בנו", גם ביחס ה' כך- "קח נא את בנך", "ולא חשכת את בנך") הביטוי היה מלא המית האהבה , אשר התעלתה והתרוממה... כאשר באמת נתאדרו* ועלו רגשי האהבה הנלהבת והאצילית בלבו של האב, דווקא בשעה הזאת. "ויאמר הנני בני"... והיתה ההבטאה* לומר הנני, בכל מלוא אהבתי... "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" כאן באו קדושת הגבורה האלהית, ועזוז האהבה הקדושה לאלקים עליון, למרום עוזם... לא הוזכר כאן השם הפרטי של יצחק... כי אם זה היחש , שהוא בנו, אשר האהבה כולה נמשכת אליו מאת האב, ותשוקת חייו וקיומו היא כל תקותו ושאיפתו והמית לבבו. ודבר ה' התגבר ועלה למעלה מכל אלה ויהיה למפעל* גוזר ומקיים. לשחוט את בנו'. עד כאן לכאורה צודקים המבקרים ונכונה הטענה, ואף ביתר שאת- גם את שיא האהבה, שיא הרגש, להכפיף לגזרה חסרת טעם ותכלית? ואמנם, קירקגור, ההוגה האכזסטנציאליסטי שגדל בתרבות נוצרית, כך פירש. זהו ייעודו של האדם לדעתו- שגם את שיאי החוייה האנושית, המצבים שבהם הלב זועק והשכל דורש להמנע מפעולה, צריכים הם להיכנע מפני הציוויים האבסורדיים והפרדוכסליים של האל. אצל קירקגור, בהשפעת התיאולוגיה הנוצרית, האמונה בטהרתה היא זו המתגברת גם על האבסורד, זו הגוברת על הפרדוקס שהאדם רואה בעיניו ולפעמים גם יוצר בידיו שלו. כפי שאמרו התיאולוגים הנוצרים עוד מימי הביניים: אמונתי גוברת על האבסורד, ואני מאמין בגלל האבסורד (אמנם, אין להכחיש שגם בין המאמינים היהודיים יש כאלה שיעלו על נס את האבסורד וזה הכולל יותר פרדוכסים באמונתו, קדוש יותר בעיניהם). אולם יש להבין את הנאמר בתנ"ך, שאמנם, כל רצון וכל רגש והבנה של האדם כפופים לציווי ה' שבהכרח מוסרי וטוב, וזה גם אם כל הרגשתך אומרת להיפך. אך אין זה למען אבסורד, אין זה לצורך המחשת כניעת האדם. ועל כן, אומר הראי"ה: '"ויאמר אל תשלח ידך אל הנער"...שהצווי המוחלט, בין מצד הצדק להמנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להנזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב, המלאים אהבה לבנו חמודו, הוא קיים בעינו. ההכרות הקדושות האיתנות, החקוקות בטבע הרוחני ובטבע החומרי, לא ירדו ממעלתן, אפילו כחוט השערה, ע"י החזון העליון שנתגלה בדבר ה'... ואל תחשוב שיש כאן איזה נגוד מפעלי, בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ה' האצילית... לא כן, ואל תעש לו מאומה, כי רחמי אב ואהבתו... הולכת ישרה* מאהבת אלקים הטהורה ורחמיו על כל מעשיו*'. ועל כן אומר ה' לאברהם "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" שגם אהבתו (לאלקים ולבנו) 'עומדת למעלה מכל ציור אהבה ורגש, רק במרום השכל וההכרה העליונה' שציווי ה' הוא האמת והצדק ועל כן אם אין צדק במעשה הקרבן, הוא ימנענו. וכך, מעשה העקדה מתברר כביטוי החזק והעמוק ביותר של ההתנגדות להקרבה העצמית האלילית המנותקת מהחיים, כמין כופר לאל כדי שיעזבנו במנוחה, וההקרבה הנוצרית הנתבעת כהיענות לרצונותיו חסרי הפשר של האל. לא בגלל שאין להקריב את עצמך, שהרי להקריב את עצמך למען הצדק האלוקי זה ראוי, לפחות כמי שמת על הגנת ארצו או על הגשמת אידיאלים שמקורם באדם בלבד ולמען אידיאל ראוי (וציווי האל בוודאי כזה), כמו שאמר טרומפלדור על הארץ- "טוב למות". אלא, שאין למות למען משהו ש'הציווי המוחלט' של המוסר נוגד אותו ובמצב כזה "אל תשלח ידך אל הנער". *באור מילים: עזוז- מלשון עז. מיוחש- מיוחס. נתאדרו- מלשון 'אדיר' תואר הניתן בד"כ לאל. הבטאה- ביטוי. מפעל- גרימת פעולה. הולכת ישרה- באופן ישיר. מעשיו- ברואיו.
נשמעו טענות כלפי 'אי המוסריות' כביכול שבעקדת יצחק, מתוך התפיסה המוטעית (ולמעשה הבלתי אפשרית והמטופשת) שכאילו מעשה זה מעודד 'קרבן אדם' וכדומה. לכן באתי להבהיר את פירוש הכתוב הברור, להראות שאין בסיס לא לטענה כלפי הסיפור התנכי ולא לטענה לגבי חינוך ה'מאמין'. אומר הראי"ה קוק זצ"ל (במרכאות- פסוקי התנ"ך): '"קח נא את בנך את יחידך את יצחק"... באה עוד הנבואה האלקית להעמיק את עזוז* האהבה בכל מלוא תקפה... מצד שהוא בנך, המיוחש* לך ביחש הקשר הנשמתי היותר חזק... עד שהלכו שניהם יחדיו, בהתאחדותם החומרית והרוחנית- "וילכו שניהם יחדיו"... "ויאמר אבי" (הביטויים 'אבי' ו'בני' בהטיותיהם, המבטאים את הקשר העמוק שבין אב לבנו, חוזרים בפרשה פעמים רבות- "ואת יצחק בנו", "וישם על יצחק בנו", "ויאמר יצחק אל אברהם אביו", "ויאמר הנני בני", "ויאמר...בני", "ויעקוד את יצחק בנו", והשיא "...לשחוט את בנו", גם ביחס ה' כך- "קח נא את בנך", "ולא חשכת את בנך") הביטוי היה מלא המית האהבה , אשר התעלתה והתרוממה... כאשר באמת נתאדרו* ועלו רגשי האהבה הנלהבת והאצילית בלבו של האב, דווקא בשעה הזאת. "ויאמר הנני בני"... והיתה ההבטאה* לומר הנני, בכל מלוא אהבתי... "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" כאן באו קדושת הגבורה האלהית, ועזוז האהבה הקדושה לאלקים עליון, למרום עוזם... לא הוזכר כאן השם הפרטי של יצחק... כי אם זה היחש , שהוא בנו, אשר האהבה כולה נמשכת אליו מאת האב, ותשוקת חייו וקיומו היא כל תקותו ושאיפתו והמית לבבו. ודבר ה' התגבר ועלה למעלה מכל אלה ויהיה למפעל* גוזר ומקיים. לשחוט את בנו'. עד כאן לכאורה צודקים המבקרים ונכונה הטענה, ואף ביתר שאת- גם את שיא האהבה, שיא הרגש, להכפיף לגזרה חסרת טעם ותכלית? ואמנם, קירקגור, ההוגה האכזסטנציאליסטי שגדל בתרבות נוצרית, כך פירש. זהו ייעודו של האדם לדעתו- שגם את שיאי החוייה האנושית, המצבים שבהם הלב זועק והשכל דורש להמנע מפעולה, צריכים הם להיכנע מפני הציוויים האבסורדיים והפרדוכסליים של האל. אצל קירקגור, בהשפעת התיאולוגיה הנוצרית, האמונה בטהרתה היא זו המתגברת גם על האבסורד, זו הגוברת על הפרדוקס שהאדם רואה בעיניו ולפעמים גם יוצר בידיו שלו. כפי שאמרו התיאולוגים הנוצרים עוד מימי הביניים: אמונתי גוברת על האבסורד, ואני מאמין בגלל האבסורד (אמנם, אין להכחיש שגם בין המאמינים היהודיים יש כאלה שיעלו על נס את האבסורד וזה הכולל יותר פרדוכסים באמונתו, קדוש יותר בעיניהם). אולם יש להבין את הנאמר בתנ"ך, שאמנם, כל רצון וכל רגש והבנה של האדם כפופים לציווי ה' שבהכרח מוסרי וטוב, וזה גם אם כל הרגשתך אומרת להיפך. אך אין זה למען אבסורד, אין זה לצורך המחשת כניעת האדם. ועל כן, אומר הראי"ה: '"ויאמר אל תשלח ידך אל הנער"...שהצווי המוחלט, בין מצד הצדק להמנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להנזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב, המלאים אהבה לבנו חמודו, הוא קיים בעינו. ההכרות הקדושות האיתנות, החקוקות בטבע הרוחני ובטבע החומרי, לא ירדו ממעלתן, אפילו כחוט השערה, ע"י החזון העליון שנתגלה בדבר ה'... ואל תחשוב שיש כאן איזה נגוד מפעלי, בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ה' האצילית... לא כן, ואל תעש לו מאומה, כי רחמי אב ואהבתו... הולכת ישרה* מאהבת אלקים הטהורה ורחמיו על כל מעשיו*'. ועל כן אומר ה' לאברהם "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" שגם אהבתו (לאלקים ולבנו) 'עומדת למעלה מכל ציור אהבה ורגש, רק במרום השכל וההכרה העליונה' שציווי ה' הוא האמת והצדק ועל כן אם אין צדק במעשה הקרבן, הוא ימנענו. וכך, מעשה העקדה מתברר כביטוי החזק והעמוק ביותר של ההתנגדות להקרבה העצמית האלילית המנותקת מהחיים, כמין כופר לאל כדי שיעזבנו במנוחה, וההקרבה הנוצרית הנתבעת כהיענות לרצונותיו חסרי הפשר של האל. לא בגלל שאין להקריב את עצמך, שהרי להקריב את עצמך למען הצדק האלוקי זה ראוי, לפחות כמי שמת על הגנת ארצו או על הגשמת אידיאלים שמקורם באדם בלבד ולמען אידיאל ראוי (וציווי האל בוודאי כזה), כמו שאמר טרומפלדור על הארץ- "טוב למות". אלא, שאין למות למען משהו ש'הציווי המוחלט' של המוסר נוגד אותו ובמצב כזה "אל תשלח ידך אל הנער". *באור מילים: עזוז- מלשון עז. מיוחש- מיוחס. נתאדרו- מלשון 'אדיר' תואר הניתן בד"כ לאל. הבטאה- ביטוי. מפעל- גרימת פעולה. הולכת ישרה- באופן ישיר. מעשיו- ברואיו.
